20 שירים רעים ב-20 שנה: השירים הישראליים הכי גרועים

1997: איגי וקסמן – בדרך למילווקי

איגי וקסמן היא לא הדבר הכי נוראי שיצא מהרוק הישראלי של שנות התשעים, אם כבר אז הכי סתמי, אבל השיר הזה פותח את הרשימה מסיבה אחת: ג'יין בורדו. מדובר בשיר קאנטרי-פופ חלש ביותר עם גיבוב מילים מביך, ממש האב הרוחני של דרך הייסורים שהשלישייה הזו מעבירה אותנו בימינו. זה שיר כל כך חלש שקשה לא לחשוב שוקסמן מזלזלת במאזין בכוונה: "בחוץ בדרך למילווקי הדרך נכונה, רואים לפי החול. מוזיקת רקע צורפתית (ז'ה טם) נדבקת לאוזן. מילים מלוכלכות שלא הבנתי מילה מן התוכן". תודה לך על זה, איגי. ישראל 2017 מודה לך.

1998: אביב גפן – השיר שלנו

לא, זה לא יהיה השיט שלנו. אביב גפן הצליח לתפוס דור שלם עם המכנסיים למטה ועשה בו מעשה מגונה עם גינונים של פיס אנד לאב, אבל בדיעבד, עוד מההופעה הבלתי נשכחת במעגל עם דן שילון, היה ברור מההתחלה שהדרך הזו תוביל אותו ואותנו לפריים טיים ערוץ 2. השיר הזה, ואביב גפן בכלל, הוא לתרבות הישראלית מה שלני קרביץ לתרבות האמריקאית – גרסה מכבידה וטרחנית במכנסי עור לכל מה שהיה יפה בסיקסטיז.

1999: אתניקס – האינטרנט שלי

הלקח העיקרי שניתן ללמוד מהמקרה המצער הזה של אתניקס הוא שאסור בתכלית האיסור לכתוב שירים על טכנולוגיה חדשה. השיר הזה מצדיק באופן חריג שניתן כאן את כל המילים שלו: "לכבודך אני קניתי פנטיום 2 עם פרווה / אולי עכשיו סוף סוף תביני מה כוחה של אהבה / לכל אתר שאת נכנסת אחרייך אני בא / ובמקומות שאת גולשת גם אני גולש מושבע / אה, האינטרנט שלי / אינטרנט עכשיו, היא אישה זהב / אינטרנט חבר אותי / אינטרנט יקר, חבר אותי ישר / למחשב של אהובתי / את הפרחים הוירטואליים לך אשלח כל יום בשש / ואם את 'לא' תמיד עונה לי, לעולם לא אתייאש / שלחתי לך אתר ידוע של זוגות מאושרים / שנפגשים כל סוף שבוע לא רק דרך הצגים".

2000: אורי בנאי – פרפרים

אורי בנאי היה חלק מהבּום של תחילת שנות האלפיים. הוא היה סטארט-אפיסט. הסטארט-אפ שלו: להיות בנאי גרוע ודל תקציב. בניגוד לבועת ההיי-טק שהתפוצצה, לצערנו הבנאיוּת הגרועה היא קונספט שתפס ועד היום אנחנו מרגישים את ההשלכות של הפרוייקט המפלצתי הזה. ובניגוד לפרפרים שנעלמים מעט אחרי שהם נולדים, אורי בנאי עדיין איתנו.

2001: ארקדי דוכין – היא לא דומה

עולם הזוגות המוזיקליים נחלק לכאלה שגדולים יותר מסך חלקיהם וכאלה שהמוזיקאים שמרכיבים אותם גדולים בפני עצמם. פורטיס וסחרוף ענקים כל אחד לחוד; כך גם ג'ון קייל ולו ריד. אבל מיכה שטרית וארקדי דוכין שלא במסגרת החברים של נטאשה הם מוזיקאים בינוניים במקרה הטוב, עם הברקות פה ושם. ובעוד שטרית לפחות שמר על איזה יסוד של אותנטיות וסגנון ייחודי, ככל שהשנים עוברות דוכין נמס לתוך שלולית של מלודיה שכל טבילה בה מכסה את המאזין בסלַיים דביק ומגעיל שמשכיח את העובדה שמדובר באיש שכתב בתחילת שנות התשעים שירים חדים כמו "עשי לי את המוות" ו"לא רוקד כשעצוב".

2002: מוקי – ילדה סוכר

צירוף המילים הכי דוחה בשפה העברית מאז "סיר נפוח" בספר ירמיהו. בנוסף, על פי מקורות זרים לפחות, מוקי הוא ראפר ומוזיקאי לא חסר כישרון לחלוטין, אבל כל דבר בשיר הזה בא מקולקל: הביט, הפלואו, הסלסול המעיק, העיבוד המעצבן שרווח אז של גרוב סמי-אקוסטי ומעל הכל המילים הפותחות: "אני רוצה להרים כוסית זו לכבוד הנסיכה שלי, ששון שחק אותה". מה שנקרא, ג'ורדי שים גיטרות.

2003: שחר אבן צור – עירומים

שם: שחר.
גיל: 45
השפעות מוזיקליות: ג'ורג' הריסון, הופה היי!, מוש בן ארי.
תחביבים: לבאס, לזייף, נודיזם.

2004: גלעד שגב – עכשיו טוב

מתישהו אחרי שהשיר הזה יצא והפך ללהיט מצאתי את עצמי בהופעה של גלעד שגב. אני לא זוכר אם הוא חימם הופעה אחרת או התארח אצל מוזיקאי כלשהו, מה שבטוח זה שלא באתי לראות אותו במיוחד. הדבר היחיד שהוא ביצע על הבמה היה "עכשיו טוב" והדבר היחיד ש"עכשיו טוב" בשיר התמיד-רע הזה הוא ריף הבס החוזר בו, אבל אפילו אותו לא ביצע בלייב נגד הבס על הבמה, והוא תוכנת מראש! מה.

2005: בית הבובות – סיגפו

מגדלים של פרשנויות והשערות נבנו באמצע העשור שעבר סביב הלהקה הזו והשיר הזה במיוחד. שיר שכולל משפטים כמו "סיגפו זה חם וזה פוגע", "גל של הזיות בטבע / מאבד מציאות לרגע" ו"היא חזרה משם כדי להשלים לה את המעגל שלה / אל המעיין בא גדי בא גדי קטן". כשמדברים על הטמטמת שהתרבות שלנו חולה בה צריך להאשים קודם כל את הלהקה הזו והקהל העצום שהיא צברה, לא את עידן הריאליטי. בעוד שירים אחרים ברשימה עשויים להיות יציאות גרועות של אמנים טובים, במקרה הזה מדובר במפגע סביבתי אמיתי. המילים מביכות, המוזיקה מגעילה וההפקה ברמה של חדר חזרות של עיריית נס ציונה. אבל לא! בואו נאהב אותם, הם היו מוצ'ילרים!

2006: נינט טייב – היא יודעת

נינט טייב סובלת מתסמונת הרכז של מכבי תל אביב. טל בורשטיין, יותם הלפרין, יוגב אוחיון ואחרים זוכים לשבחים והקהל והעיתונות מתייחסים אליהם כאילו הם בטופ של הכדורסל העולמי, אבל בפועל הם לא מצליחים לקלוע צעד וחצי. גם נינט ככה. יש לה ייחוס כאילו היא איפשהו בין קורטני לאב למדונה, אבל בפועל היא מעולם לא הוציאה שיר ממש טוב אחד. האם היא יודעת?

2007: סינרגיה – תראי זה אני

לא, ישראל, לא צריך לאמץ כל טרנד אמריקאי! היינו יכולים להסתדר מצוין בלי הפוסט-גראנג' של קריד וסטיינד. אוי, החלחלה שעושה ריף הגיטרה הזה. ג'יזס.

2008: רן דנקר – אני אש

אתה לא.

2009: הפרוייקט של עידן רייכל – שאריות של החיים

עידן רייכל התחיל בתור הבטחה. לא בטוח למה (והיום האלבום הראשון שלו בטח לא היה יכול לצאת), אבל הבטחה. היה בפרוייקט הזה משהו מרענן. אבל לאט לאט, עם כל שינוי אקורד, אפשר היה להבחין במשהו משונה, על סף המטאפיזי: רייכל נכנס לאותו נהר לא פעמיים, אלא מאה פעמים. צריך לומר, מדובר בכישרון נדיר – לכתוב את אותו השיר פעם אחר פעם אחר פעם. זו התמדה! "מה הזמן מסמן לי", הוא שר, "זה הכל שאריות של החיים". לא של החיים, עידן, של השירים. זה הכל שאריות של השירים.

2010: אברהם טל – אורות

מעת לעת מגיעים דיווחים על כך שיש אנשים שאוהבים את הקול של אברהם טל. עד היום המחקר לא הצליח לפענח את פשר התופעה, אבל מיטב אנשינו עובדים על זה ואנו מצפים בקוצר רוח לתוצאות.

2011: עידן עמדי – כאב של לוחמים

גבירותי ורבותי, קבלו את הויבראטו המעצבן ביותר בהיסטוריה של הזמרים הישראליים. אבל למי אכפת כשלוחם מספר על חוויותיו הקשות כלוחם! ועוד עם גיטרה אקוסטית! מסכנות המדורות שצריכות עד היום להיות עדות לחיילים ששרים את השיר הזה בקומזיצים בסופי שבוע כשהם חוזרים מהבסיס.

2012: שלמה ארצי ואריק איינשטיין – חוזרים הביתה

שקיעה, המגדלים של תל אביב ברקע. שני ישראלים מסתכלים אחד לשני בעיניים, משעינים את הראש זה על זה, מבינים שלמרות הקשיים, אין לנו עוד מדינה, ואין כמו ישראל. כשהם מבינים את זה, הם מבינים שגם אין להם "אני" אחר. זה סוג הקיטש הגרוע ביותר, הקיטש הלאומני שהוא בעצם גם קיטש אישי. וזו האסתטיקה והאתיקה של השיר והקליפ הזה, וכמה מצער שאריק איינשטיין השתתף בו.

2013: נתן גושן – מה אם נתנשק

מה אם לא.

2014: רמי קליינשטיין – מתנות קטנות

המנון הישראליות החדשה, שמדכאת באלימות עם אחר אבל נרגעת במרפסת ביום שישי; ששונאת כל מי שהוא שונה אבל אוהבת את האחדות שבבית הכנסת; שאיבדה כל שביב של רוח אבל מקדשת את הדברים הקיטשיים, הריקניים והשטחיים שביהדות; שמתקיימת על הציר שבין ערוץ 2, דירה בראשון לציון מערב, יאיר לפיד ורמי קליינשטיין. כל מה שרע.

2015: ג'יין בורדו – איך אפשר שלא

ג'יין בורדו הם השלמה ארצי של דור ה-Y, בואכה דור ה-Z. קלישאה בתוך קיטש עטופה בסרט. הם מוכרים לנו את החלום האמריקאי של שנות החמישים, עם החיוך המרוח על הפנים של עקרת הבית והדשא הירוק בגינה, כאילו אף אחד לא טרח לעדכן אותם שזה נגמר. רק שאצל שלמה ארצי יש זיעה על הבמה. אצלם אין. אם היה אפשר לגהץ טפלון, כך זה היה נראה. אם המצע של "יש עתיד" היה יכול לשיר, כך הוא היה נשמע. "איך אפשר שלא"? בקלות.

2016: התקווה 6 ואינפקטד מאשרום – קופנגן

אלוהים יודע ששירי קיץ כיפיים של חופשות זה לא משהו שאפשר להפיק כלאחר יד. השיר הזה לא רק שלא מקפיץ כמו ששיר על חופשה בתאילנד אמור להיות, הוא גם סתם עשוי רע, על סף העצלנות. לא כולם וויל סמית', אבל איזה מרחק עצום משיר החופשה המושלם על מיאמי.