תחיית החוטים: בתי אופנה היסטוריים קמים לתחייה

זה לא מובן מאליו שלמעצב אופנה שהפסיק לעבוד לפני 85 שנה והלך לעולמו לפני 70 שנה יהיה אתר רשמי רץ ופעיל בשנת 2014. אבל במקרה של פול פווארה, אחד השמות האיקוניים של תחילת המאה הקודמת, שחולק את אותו הפודיום עם פורצת דרך אופנתית כקוקו שאנל, קיומו של האתר הוא לא הדבר המפתיע אלא התוכן שבו. כשנכנסים לאתר מגלים שלא מדובר באנדרטת זיכרון לעבודתו ההיסטורית של המעצב ששחרר את נשות העולם מהמחוכים, או אפילו בסיקור של התערוכה שהוקדשה לו במוזיאון המטרופוליטן הניו יורקי בשנת 2007.

בעמוד הכניסה מכריז הכיתוב הדגוש על כך שהשם והסימן המסחרי של המעצב עומדים למכירה פומבית לראשונה. נוסף על המידע הכללי שמסביר על אופן הגשת הבִּיד לקנייה, ניתן להוריד קובץ פרזנטציה שמפאר את המורשת של המעצב ומסביר מדוע, כמעט 100 שנה אחרי, הרוכש את שמו ייהנה מעליונות בשוק האופנה הנוכחי. המכירה הפומבית אונליין של השם ההיסטורי, משל היה זוג נעליים משומשות במצב טוב, גורמת אמנם לתחושה של אי נוחות מסוימת, אך גם פותחת דיון מעניין על יכולתה של ההיסטוריה להפוך לעכשווית ועל מה אנחנו מגדירים כעכשווי.

[tmwdfpad]הוא מעניין במיוחד מכיוון שפווארה אינו המעצב ההיסטורי היחיד ששמו ויצירתו מתועלים לעסק מסחרי באלף החדש: רק לאחרונה הוכרז על שיבתו העתידית של השם האגדי לא פחות צ'ארלס ג'יימס, שנרכש בידי הכוחות המחזיקים את מותג השטיח האדום האמריקאי מרקזה, בעקבות התערוכה שהוקדשה לו במכון התלבושות של המטרופוליטן.

לכך מתווספת גם התחייה של בית אנדרה קוראז' – המעצב שנחשב על פי היסטוריונים מסוימים לממציא של חצאית המיני – בדמות חנות חדשה למותג הנושא את שמו שנפתחה בשנה האחרונה במחוז סאן ז'רמן של פריז, וכן שיתוף פעולה של החברה עם מותג התיקים איסט־פאק שכלל לא רק תיקים פיוצ'ריסטים אלא גם סקייטובורדים יפים במיוחד. החייאת קוראז' נעשתה בשקט יחסי, אך לצד מותגי אופנה נוספים שממשיכים לפעול ללא מייסדם היא שופכת אור על כללי התחייה בעידן החדש ואפילו על יצירה אופנתית באלף בנוכחי – זו שחייבת קונטקסט מוגדר ומזוהה כדי לצמוח כלכלית, דווקא בעידן שהיתרון הגדול בו הוא היעדר הגבולות והמגבלות, החופש וזמינות המידע.

בזמנים שבהם קל יותר לקבל רעיונות מתמונות היסטוריות בגוגל מאשר לנסות להמציא משהו חדש באמת, העבודה של מעצב עם ארכיון והרצון לרענן אותו ממקדת את החשיבה ועשויה לעודד יצירתיות, כמו במקרה של ראף סימונס בדיור, מעצב אוונגרדי למדי שפורח באחרונה ומשפיע על האופנה העכשווית תוך שינוי דגמים משפיעים שיצר מייסד הבית אחרי מלחמת העולם השנייה. לצדו ניתן למנות את עבודותו של ניקולא גסקייה, לשעבר ראש בלנסיאגה, שפיתוחים שלו לרעיונות שהעלה האב המקורי של הבית בשנות ה־40 וה־50 עדיין ממשיכים לקבל פרשנות חדשה בקולקציות שעוצבו לאביב 2015 על ידי מעצבי אופנה מסחריים בבירות האופנה המובילות, ארבע עונות אחרי שעזב את המותג.

זה לא מבטיח שהרוכשים העתידיים של בית פווארה יזכו להצלחה מסחרית או לתשואות המבקרים: הם יצטרכו לעבוד קשה מאוד בשביל לגשר על הפער בין התקופה שבה נוצרה "טוניקת האהיל" לבין הימים שבהם בגד מוצלח הוא כזה שעונה להגדרה של קוריוז אינסטגרם; אך אם המרבה במחיר לרכישת זכויות היוצרים של המותג ידאג למנות לו מעצבים בעלי מעוף וכישרון, ייתכן שהאתגר הזה הוא בדיוק מה שיהפוך את הקו למרענן, למוצלח ולכזה שמצליח בשנית לשנות את רוח הזמן.