תורת המספרים

הייתה לי איזו בעיה עם כרטיס האשראי. השמוק הפסיק להוציא לי כסף. הפס המגנטי התבלה מרוב שימוש. העברתי אותו את כל מדורי הגיהינום של השופינג והוא כבר לא היה יכול יותר. אז הלכתי לבנק וביקשתי כרטיס חדש. ״אין בעיה״, אמרה לי הפקידה. ״24.70 שקל, בבקשה״. ״על מה?!״. ״על כרטיס חדש״. ״אה. אבל אני לקוח ותיק שלכם ואתם גונבים ממני עמלות מיותרות כבר כמעט 20 שנה. למה אני צריך לשלם לכם על שירות שאני אמור לקבל בחינם?״. ״ככה. תביא 24.70 שקל בבקשה״. ״לא רוצה!״. ״אז אין כרטיס״, משכה הפקידה בכתפיה. ״טוב, ניצחת אותי. אבל איך אשלם לך אם הכרטיס שלי מקולקל?״. הפקידה הביטה בי בעיניים פעורות. שמעתי את המוח שלה קורס לתוך עצמו. היא חשבה על פרדוקס זנון של יאיר לפיד: האם אלוהים יכול לברוא כרטיס אשראי שהוא עצמו לא יוכל להוציא באמצעותו כסף? לא! אין אלוהים! אין השגחה עליונה! כרטיסי האשראי בוראים את עצמם! דמעה ירדה על לחייה של הפקידה ברגע שהיא הבינה זאת. ״זה בסדר. את לא אשמה״, אמרתי לה. ״אני מתנצלת שביקשתי ממך 24.70 שקל״, היא התייפחה, ״אני בסך הכל מבצעת הוראות״. ״אני יודע, אני יודע״, חיבקתי אותה. ״למה אני מבזבזת את החיים שלי במקום הזה?״, היא שאלה אותי ולא ידעתי מה לענות לה.

24.70 שקל. אני תוהה מי קבע את המספר הזה. בטח איזה סמנכ״ל כספים שפעם הייתה לו נשמה. זה מספר שרירותי כי כל המספרים שרירותיים. ככה סתם, הוחלט ש־24.70 שקל והמחשבים עודכנו בהתאם וכל הפקידות קיבלו הנחייה להגיד ש־24.70 שקל והלקוחות שילמו כי הם כבר רגילים שאם מישהו מחליט שזה יהיה 24.70 אז אין ברירה. משלמים 24.70 בשתיקה וממשיכים הלאה. אבל למה? למה 24.70? ככה. כי תקציב הביטחון. כי מס ערך מוסף. כי הגבלות על ייבוא. כי ״המצב״. כי כי כי כי יש המון הסברים שאף אחד לא מבין, אבל המספר נשאר 24.70. עוד מספר. זה יכול היה להיות 18.60 או 8.90. אבל זה 24.70. כמו מספרים רבים אחרים בחיינו – השרירותי הופך לקבוע. המתמטיקה הפכה כאן כמעט לנתון על טבעי. כוח עליון מסתורי שמחליף את אי הוודאות. הקיום ארעי אבל המספרים קבועים. זו האבולוציה של תאוות הבצע – היא אינה גלויה. האזרח מהשורה לא בקיא במדע המסתורי הזה, ולא משנה אם הוא מדפדף כל יום במדורי הכלכלה וקורא ראיונות עם בכירים לשעבר במערכת המוניטרית בארצות הברית. הוא לא זקוק לפרשנים. הוא מרגיש בחלציים שלו שמשהו לא בסדר. כבר די הרבה זמן שמשהו לא בסדר. אבל הוא לא מצליח לשים את האצבע שלו על הדבר עצמו. אז הוא כותב פוסט זועם בפייסבוק – המספרים לא מסתדרים לו, והוא יודע שהוא לא היחיד. גם לחברים שלו ולמשפחה שלו יש בעיה עם המספרים. אבל מעבר לתלונה הבנאלית שמהדהדת כמו קריאה נואשת לעזרה – זה יקר מדי, הכל יקר מדי, אנחנו לא מצליחים לשרוד – נדמה שגורלו נחרץ: המספרים ניצחו.

ישראל היא מקום שרירותי. המדינה מסתתרת מאחורי מסך עשן של אידיאולוגיה, אבל בפועל האידיאולוגיה היחידה שקיימת כאן היא האידיאולוגיה של האי סדר. ככל שהאנשים מתמצאים פחות במה שמתרחש, ככל שהם מבולבלים יותר – כך קל יותר לשלוט בהם. כמו בחוזה עם אותיות קטנות. אנחנו חתמנו על חוזה עם המדינה הזאת. הענקנו לה חלק מזכויותינו, מחסכונותינו, מצאצאינו. היא בתמורה התחייבה להיטיב עמנו. להעניק לנו הגנה. לדאוג לעתידנו. לא קראנו את מה שכתוב באותיות הקטנות כי יצאנו מנקודת הנחה שאף אחד לא ירצה לדפוקאותנו. טעינו. אנחנו קורבנות של מספרים ואותיות. וכמו בכל עסקה גרועה, הנוכל תמיד גורם לך להרגיש שאתה הוא שחטא כלפיו, ולא להפך. האזרח המתלונן הוא הקטנוני והמתקטנן, הבכיין שלא מבין את צו השעה, את ה"אתגרים" שעומדים בפנינו, ואילו הנוכל הוא הקדוש המעונה, הפטריוט, זה שמקדיש את חייו לאזרחים כפויי הטובה. כך קל יותר להסיט את האש לכיוון הלא נכון: זה לא סתם 24.70. זה 24.70 בגלל השואה והפלסטינים והאירנים. ״האויב״ הוא שאחראי ליוקר המחייה. זה התירוץ הקבוע. הכלכלה לא תשגשג בלי הלאומנות. היא פורחת מתוך האלימות, ומייצרת אלימות. זו השפה היחידה שהיא מבינה. הבנקאי הוא החייל שעומד במחסום ולא נותן לאנשים לעבור למקום טוב יותר. יש מי שמפסידים בגלל הפוליטיקה, ויש מי שמרוויחים בזכותה. הישראלי הפחדן הוא הלקוח המושלם של השקרים שמוכרת לו המדינה והכלכלה. העשירים בסך הכל מרוצים מאי הסדר שבוקע מתוך האנומליה הקפיטליסטית. הבלגן הביטחוני מייצר הזדמנויות עסקיות מאז קום המדינה. העשירים שולטים במספרים. הם חברים של המספרים. כמו שאמרה מנכ״לית בנק לאומי, רקפת עמינח רוסק, בראיון ל״עובדה״: ״אני לא בודקת את חשבון הבנק שלי״. היא רגועה. המספרים שוכבים בבטחה בחשבון הבנק שלה. היא לא מבינה שיש אנשים שמתעוררים באמצע הלילה, שטופי זיעה קרה. הם חלמו על המינוס שלהם. הוא רדף אחריהם עם קילשון ובמבט של רצח בעיניים.

לא נורא, אזרחים יקרים, אתם יכולים לפחות להתנחם בדבר אחד: הפלסטינים תמיד סובלים יותר.