תורנות רבין – סיפור קצר מאת עוזי וייל

1

אשמתי שישו לא הכיר את בובספוג? שבע שנים אני סוכן זמן, הייתי כמעט בכל מילניום בהיסטוריה ובכל כוכב שיש עליו חיים, ולא פגשתי אחד שלא הכיר את בובספוג – חוץ מישו. טעות שלי, כמו שאמרתי לשופט, שהראה לי את השלכות החולצה שלבשתי במסעי האחרון: דורות של אמני כנסיה ציירו את בובספוג הקטן בזרועות אימו, מיליוני פסלים של בובספוג על הצלב, והביטוי "בובספוג כרייסט" הפך לביטוי הנפוץ ביותר ביקום.
ביקשתי סליחה.
הוא אמר: סליחה תבקש מאלוהים, ודפק לי את העונש הכי מחורבן שסוכן זמן יכול לקבל: תורנות רבין.

2

ולמה זה כל כך חרא? כי זה כמו לשמור על מישהו מפני זבוב נודניק במיוחד. מהרגע שהתגלתה הדרך לנוע בזמנים, הזמן־חלל התמלא במתלהבים שניסו לעצור את רצח רבין.

יום ראשון בעבודה, לא עוברת דקה, וכבר אזעקה: מישהו שיכנע את יגאל עמיר שהשב"כ יודע עליו. הטריק הכי ישן בעולם, אבל זה כמו העוקץ הניגרי, מנסים שוב ושוב. לבשתי בגדים לבנים, הדבקתי זקן לבן, ואיך שהחרא הקטן יוצא מהשירותים של הפקולטה למשפטים בבר אילן, גררתי אותו הצידה.
"מה זה," אמר יגאל, "מי אתה?"
"מי אני נראה לך," עניתי. "בגדים לבנים. זקן ארוך. ניצוץ שובב בעיניים."
"סנטה קלאוס?"
"ממתי לסנטה קלאוס יש בגדים לבנים?"
הוא משך בכתפיו: "התלבושת קוקה קולה בכביסה?"
"תקשיב טוב אידיוט," אמרתי לו, "אני אליהו הנביא ובאתי להגיד לך ללכת על זה."
"על מה?" היתמם.
"אל תעשה את עצמך. לך תהרוג את רבין כמו שתיכננת ואלוהים יהיה איתך. או מעליך. או איפשהו בסביבה."
"אבל דיברתי עם מישהו מהעתיד," אמר יגאל, "והוא אמר לי שאני ישב בכלא כל החיים."
"מה פתאום," אמרתי, "מה אתה, ערבי?"
"ושבסוף אני יתחתן עם רוסיה מוזרה."
"נו," אמרתי, "וזה כל כך גרוע? רוסיות מאוד משקיעות בטיפוח, תדע לך."
"לא יודע," אמר ובטש ברגליו באדמה, "כבר לא בא לי."
"יבוא לך מותק, יבוא לך. שמע לאליהו הנביא, בזכותך תהיה לנו מדינה נפלאה."
"וואלה," אמר יגאל. "טוב… אבל רק תגיד דבר אחד."
"בבקשה."
"תמיד תהיתי…" אמר, והתבייש להמשיך.
"אם תציל את ארץ ישראל? אם יהיה פסל שלך מול עיריית תל אביב עם אקדח? אם תאבד את הבתולים מתישהו?"
"לא," אמר, "רציתי לדעת איך בפסח אתה שותה את הכוס לאליהו בכל הבתים בבת אחת באותו זמן."
הבטתי בו. בתור אחד שעשה היסטוריה – מדובר במפגר.
אמרתי: "יש לי מלא, מלא, מלא קשיות."
הוא לקח ממני את האקדח והנהן בשמחה. או המקבילה שלו לשמחה, נו, החיוך הזה. מדהים כמה קל לשמח אותו.

3

אל תשאלו בכלל על אלה שמנסים לקפוץ על רבין ולהציל אותו ברגע האחרון. בשביל אלה יש מכונה אוטומטית, שמעלימה כל מי שמתקרב אליו.

אל תשאלו על אלה שמנסים לעצור את יגאל לפני היריה: אף אחד לא מצליח לזהות אותו בזמן. הוא כמו "איפה אפי" של ההתנקשויות הפוליטיות. נורא קשה לזהות אותו בקהל – תימני קטן מחייך עם כיפה, מי רואה אותו בכלל?

לא, הבעיה הכי גדולה היא לשכנע את רבין לא לרדת לפני הזמן. הוא לחוץ לסיגריה. ואם הוא יורד בשביל לעשן, אז יגאל לא מוכן בזמן, ובסוף יורה במירי אלוני, שהופכת להיות הזמרת הכי מושמעת בישראל במשך אלפיים השנים הבאות, ואלפי ישראלים מתאבדים מדי שנה מדיכאון. אסור שזה יקרה. אז בהתחלת כל משמרת, דבר ראשון אני מדביק לרבין מדבקת ניקוטין. שיירגע.

4

רק יצאתי להפסקת קפה, וטראח, עוד אזעקה. הפעם המד־רבין מהבהב בסגול, מה שאומר שזו התפתחות רומנטית: עוד שרמוטה שמאלנית מהעתיד החליטה לשנות את ההיסטוריה על ידי כך שתשכב עם יגאל עמיר. כן, זה עובד. אין לכם מושג כמה זה עובד. ואכן, כשיצאתי מהמכונה שלי, ראיתי אותו יושב על המיטה, חיוך חלומי על פניו, והאקדח מוטל על הרצפה, בצד.
"מי אתה?" אמר. "בעצם לא משנה, מי שתהיה ברוך הבא, כי החיים כל כך יפים ש… לא משנה, אתה לא תבין."
"יגאל יגאל," נאנחתי. "אולי תרים את האקדח?"
"בשביל מה? אמר, "אקדחים זה משהו שלוקח חיים."
"בדיוק."
"אהבה זה מה שנותן חיים."
"אהה. מה שעשית זה לא בדיוק -"
"זה אהבה!" – טען בעוז – "בפעם הראשונה שגמר… זאת אומרת, ברגע של ה… לא משנה – ראיתי את אלוהים."
שיט. "לראות את אלוהים" זאת טכניקה מינית מדהימה שהמציאו בכוכב שבתאי, באמצע האלף השלישי. זה קשור לתקיעת אצבע בתחת.
"רק שניה," אמרתי, "תיכף חוזר."
קפצתי חזרה למכונת הזמן, ומצאתי את הבחורה. הענקתי לה מחלת מין נוראה, וקפצתי חזרה ליגאל. הפעם עם אקדח ביד, זועם מתמיד: "אל תנסה לשנות את דעתי."
"לא חולם על זה."
"אני עם נשים גמרתי."
"ואתה לא הראשון. לך תעשה את זה, העם איתך."
"כן," אמר יגאל. ואז: "מה?"
"העם איתך, רבין בוגד, לך תירה בו."
"ברבין? ראש הממשלה רבין?"
משהו השתבש פה. "למה, במי התכוונת לירות?"
"בעצמי."
"אהה. אהה. ברור. ברור. למה?"
"כי תראה מה היא עשתה לי, הבת זונה" – אמר ושילשל את מכנסיו. תשמעו… מאיפה יכולתי לדעת שעוד לא פיתחתם חסינות לסרטן שיערות הערווה? לא סרטן המחלה, החרא הורוד הזה עם הצבתות… פאק.
"אל תזוז," אמרתי לו, "כבר חוזר."
קפיצה קטנה למכונה, החלפתי לה את הסרטן בהרפס קל, וחזרתי ליגאל: "נו, בחור, נגמר לך מבחורות?"
"נגמר," אמר יגאל, נחוש מתמיד.
"רוצה להתאבד?"
"אולי, אחרי שאני יהרוג את רבין."
"מצויין", אמרתי, "תמשיך ככה."
וקפצתי חזרה למכונה. ככה זה: חרא תורנות, אבל איכשהו מתרגלים. וגם אני התרגלתי. עד שהגיעה דנה.

5

דנה התאבדה בלילה שבו רבין נרצח. מרוב יאוש. היא לא השאירה אחריה שום פתק, ואף אחד אצלכם לא יודע שזה בגלל הרצח. אבל אנחנו יודעים, כי אנחנו יודעים הכל (כלומר, הכל חוץ מזה שמילא הרגתם את רבין, אבל למה המשכתם עם נתניהו ארבעים שנה אחר כך? כן, כן, ארבעים!), אז בדקתי: מה יקרה להיסטוריה אם אנסה להניא אותה מהתאבדות? ומצאתי: לא יקרה כלום.

היא תמשיך לחיות, תהיה מורה בבית ספר דמוקרטי, תתחתן עם הייטקיסט, ותגדל שלושה ילדים שאחד מהם יככב בפרסומת לבנק. זה סך כל ההיסטוריה שתשתנה. וזה הרס אותי: אם רק היתה עוברת את הלילה הנורא ההוא, בלי להתאבד. אז הלכתי לראות מי זאת, ו…

תשמעו: כשזה קורה זה קורה. אהבה זה לא משהו ש – שניתן בכלל ל – לא, באמת: היה פעם איזשהו שיר אהבה שלא נשמע רגשני וטיפשי? "צווארך כמגדל השן…" בשביל זה הוא זכה בגראמי של התנ"ך? "איך אני אוהב אותך? תני ואספור את הדרכים" – כשזה מגיע לשירי אהבה, גם שייקספיר נהיה יוסי גיספן. אז אני לא אנסה בכלל. אבל כשזה היכה בי, זה היכה בי קשה.

אז החלטתי להציל אותה. אני, סוכן זמן מיומן שיודע את הסיכונים, החלטתי להפר את כל הכללים. בפעם הראשונה ניסיתי בעדינות: התקשרתי אליה לפני הרצח, ואמרתי לה שזכתה בלוטו. אולי זה יעזור לעבור את הלילה עם סוג של נחמה פיננסית. כלום. התאבדה כמו היטלר בבונקר.

בפעם השניה סידרתי לה כלבלב חמוד, שיהיה איתה כשזה יקרה. כלום. הרעילה גם אותו, שלא יסבול.

בפעם השלישית כבר הלכתי עד הסוף: שאבתי אותה מהזמן שלה, והעברתי אותה לעתיד, שתבין שאין פרטנר ושלא נורא כל הרבין הזה, אבל היא עוד יותר השתוללה: "בטח שאין פרטנר, כי אתם לא רוצים שיהיה!" אמרה, וניסתה להתקשר מהעתיד ולהזהיר את אולמרט לא לקחת מעטפות כסף (זה לא עבד; לא בגלל פרדוקס המסע בזמן, הוא פשוט לא יכול לעמוד בזה). נאלצתי למחוק לה את הזיכרון ולהחזיר אותה לזמנה. מה שגרם לה שוב לחוות את רצח רבין, ושוב להתאבד. מה עושים?

על מה שעשיתי בסוף, קשה לי לדבר. בגדתי בכל עקרונותי כסוכן זמן, כולל העיקרון לא לכוון את הזמן לפי שעונים זולים משוק הכרמל.
הצלתי את רבין.

6

שלפתי אותו מהכיכר, שניה לפני שירד במדרגות. ברגע הראשון הוא היה קצת בהלם.
אמר: "א־ני אנווט וא־ני אחליט, ורגע: איפה א־ני?"
לקחתי נשימה עמוקה. וסיפרתי לו הכל: מה הולך לקרות לו עוד דקה, ומה הולך לקרות לאהובתי דנה, ועל כל הקטע הזה של הזמן־חלל, שבאופן כללי זה הרבה דברים לתפוס בבת אחת, אבל רבין זה רבין, זה לא איזה סטיבן הוקינג שצריך עשרים שנה בשביל להסביר לו על היקום וזה. "טוב…" אמר. "אז אני צריך למות עכשיו?"
שתקתי. היו לי דמעות בעיניים.
"אל תהיה ילד," אמר לי רבין, "אם צריך אז צריך. אבל למה הבאת אותי לכאן?"
"בשביל שתדבר עם דנה. אני לא יכול להציל אותך, אבל אם תגיד לה שזה לא נורא…"
"אני?" הסמיק רבין, "אני לא טוב בלדבר עם חתיכות."
"אתה רבין, בנאדם!"
"טוב נו," אמר, ולקח את הטלפון, וחייג. "דנה?"
"מי זה?" אמרה בחשד. "אתה נשמע כמו…"
"זה אני, יצחק."
"די נו."
"נשבע בבאב אל וואד."
"תגיד משהו של רבין," ניסתה אותו.
"נאצר מחכה לי, איי איי איי."
"זה אתה!" צרחה בהתלהבות.
"כן יקירתי, זה אני. תשמעי, עוד מעט הולך לקרות לי משהו לא נעים."
"מה?"
"משהו," לא פירט, כי עשיתי לו סימנים היסטריים מהצד, "משהו… באסה."
"כמה באסה?"
"מאוד."
"אפשר לקחת אותו בסבבה?" ניסתה.
"לצערי לא," אמר. "אבל אני רוצה לבקש ממך משהו."
"בטח, בטח, מה שתגיד!"
"שלא תעשי לעצמך משהו רע, בגללי."
"אבל זה כל כך עצוב, מה שאתה אומר."
"החיים עצובים, יקירתי," אמר לה רבין. "המשימה שלנו זה לעשות אותם יותר שמחים."
"טוב," היא אמרה. "טוב. מבטיחה."
"מצויין. ואם יהיה לך קשה, רק תשאלי את עצמך מה רבין היה עושה."
"מה היית עושה באמת?"
"בטח לא מתאבד," אמר רבין.
"לא, אה?"
"אולי שותה איזה וויסקי."
"אוקיי," אמרה. "אפשר אייריש קרים?"
"בנות," נאנח. "נו, בסדר."
היא השתתקה. לא היה יותר מה לומר.
"טוב," אמר רבין, "הבחור כאן אומר לי שאני חייב ללכת. אבל אל תדאגי, יקירתי. החיים יותר חזקים מהכל."
"יותר חזקים מרבין?"
"אל תגזימי," אמר, "בכל זאת – רבין."
וניתק.

7

לקח נשימה עמוקה, ואמר: "ואם בכל זאת…?"
משכתי בכתפי והראיתי לו. זאת מצגת די קצרה, מה קורה אם רבין לא היה נרצח. עשו אותה מיליון פעם, בדקו מיליון בדיקות – מה אתם חושבים, לא ניסינו?

הכל נשאר אותו דבר. במקום שפרס יאכל את הפיגועים באוטובוסים, האשמה נופלת על ראש הממשלה, ובגלל שאין רצח רבין, הרבה יותר מצביעים לנתניהו, שיוצא למלחמה נוראה בשנתו הראשונה. הדבר היחיד שמשתנה זה שאין לאנשים על מה לחלום, כשהם חולמים על עתיד טוב יותר. קח מהם את רצח רבין, לקחת את הזיכרון שאפשר אחרת.
"אוי לא," הוא אמר.
"אוי כן."
"אבל בכל זאת," אמר רבין, "אם לא אמות, אולי אוכל איכשהו להיות קרן אור, בתוך כל הדבר הנורא הזה."
"כן," אמרתי, "תוכל…"
"אבל?"
"לא, כלום."
"דבר," אמר, "דבר עם רבין."
"אם אין רצח רבין," אמרתי, "אין תורנות רבין. ואני לא פוגש את דנה. ואין אהבה. ואין כלום."
הוא השתתק. תגיד מה שתגיד על רבין, באהבה הוא הבין.
בסוף הוא הרכין את הראש ואמר: "טוב, יאללה, תחזיר אותי לעיריה."
"בטוח?"
"מה זה משנה, יהודים, ערבים, חילונים, דתיים – בסוף הכל יוצא אותו דבר."
"כן, אה?"
"תקשיב לרבין: מה שחשוב זה אהבה. יאללה, נזוז."

וזה מה שקרה. החזרתי אותו למדרגות העיריה. ירד בלי להגיד מילה. עד היום, בתיעוד הוידאו של זה שצילם מהגג, אפשר לראות אותו מסתכל למעלה רגע לפני שיורים בו, ומחייך – אלי הוא מחייך.
אז שתדעו לכם: רבין לא מת בשביל השלום. הוא מת בשביל אהבה. ובשביל שכל פעם שתהיו בבעיה, תחשבו: מה רבין היה עושה במקומי?
ותודו, זה לא כמו לשאול את עצמכם מה נתניהו היה עושה. כי אתם יודעים מה נתניהו עושה, וזה לא משהו שאתם רוצים שאנחנו – בעתיד – נזכור לכם.