שישייה עליזה: שרה פון שוורצה גונבת את ההצגה ב"חברים של חברים"

את רוב יצירותיו של המחזאי הלל מיטלפונקט אפשר לחלק בהכללה לשני ז'אנרים עיקריים. הראשון: מחזות היסטוריים שבהם אירועים אפלים מהעבר הקרוב יחסית של העם היהודי משליכים על חיינו כאן ועכשיו. השני: מוסד החברות רבת השנים והסיבות שבעטיין ממשיך קשר זה לשרוד, גם כאשר הנפשות הפועלות לא תמיד מחבבות או נהנות זו מחברת זו. "חברים של חברים" משתייך, כמתבקש משמו, לז'אנר השני.

ההצגה נפתחת בשני זוגות: דורי וקרן (גיל פרנק ושרה פון שוורצה) – הוא סופר ביוגרפיות מתוסכל והיא רופאה חולת שליטה. הם חברים בלב ובנפש של בוסי וטולי (מוטי כץ ולימור גולדשטיין), הוא מפיק שעשועוני ריאליטי והיא מטביעה באלכוהול כל רמז לאחריות ותפקוד. ארבעתם מייצגים נובורישיות ישראלית עכשווית עם כל הקלישאות: כסף יש, לפחות לבוסי וטולי, אבל אין לדעת מתי בפעם האחרונה נחווה רגש אמיתי או נידון מה שבאמת כואב, כולל הבגידות. ואז, בנסיבות שתקציר המחזה בתוכנייה מעניק להן נפח מוגזם בלשון המעטה, חודר למועדון היוקרה הסגור זוג נוסף – זימר וליזי (דודו ניב וירדן ברכה). הוא מאבטח לשעבר והיא חשפנית. אלמנט חיצוני זה מטלטל את החברות רבת השנים, מפריד בין הבלתי נפרדים ופותח מאבק להחזרת הסדר הישן על כנו גם במחיר רמיסה מנטלית ופיזית של הפולשים.

זהו המחזה הראשון שמיטלפונקט כתב וביים לתיאטרון הקאמרי אחרי שנים שבהן היה מחזאי בית בתיאטרון בית לסין, כך שצוות השחקנים אולי חדש עבורו אך לא אלה עבור אלה. פרנק וגולדשטיין כבר עבדו יחד פעמים רבות והכימיה ביניהם זורמת כל כך עד שלעתים קשה לזכור שהם לא מגלמים זוג נשוי. אולם שרה פון שוורצה מצליחה לגנוב את ההצגה בסצנה שבה היא "מאבדת את זה" במונולוג היסטרי (תרתי משמע) בבית החולים. פנינה קומית המתוגמלת בהתאם במחיאות הכפיים של הקהל.

כל הדמויות בהצגה אומללות, פגומות ומרוכזות לחלוטין בעצמן. גיל פרנק מגלם גבר כבוי ואכול רגשי נחיתות והוא שפוף ומינימליסטי בתנועותיו עד שנדמה שהפך נמוך יותר במיוחד עבור התפקיד. מוטי כץ הוא קומיקאי ענקי אך נוטה לשחזר את מניירות הנובוריש התחמן והקולני שכבר גילם ב-"הבדלה" של שמואל הספרי. ירדן ברכה יוצקת כישרון קומי גם בדמות המוגבלת של פרחה שאפתנית שאין לה בעיה לתפקד כבובת מין כדי לקדם את האג'נדה שלה, ודודו ניב נפלא בדמות כמעט חנוך לוינית בעליבותה, גם כשהוא חושף את מלוא הכיעור הפנימי של הדמויות האחרות.

בסצנת הסיום של "חברים של חברים" מיטלפונקט משאיר לשיפוט הקהל את סוגיית ההפי אנד. האם הסדר הישן חזר על כנו, או שמתחת למעטה הפסטורליות הריקבון חי וקיים, וכל שנשארו לנחמה הם שקיעה ואלכוהול?

השורה התחתונה: לא פסגת יצירתו של הלל מיטלפונקט, אבל עדיין מושחז ועושה את העבודה.