שיחת קיבוץ

"תביא לי עשר שקל״, פקד עליי הקבצן שניגש אל השולחן בבית הקפה. ״תביא לי עשר שקל״. שוב אותה פקודה. ״מצטער, אין לי״, עניתי לו וטמנתי את ראשי בתוך האייפון. הוא ידע שאני משקר ולמרות זאת לא עשה מזה סצנה. הערכתי את זה. אחר כך הקבצן פנה לשולחן שליד. ״תביאי לי עשר שקל״, פקד על בחורה שישבה לבדה עם מקבוק פתוח. ״מצטערת, אין לי״, היא ענתה לו והוא המשיך ללכת כי ידע שהיא משקרת וגם היא ידעה שהיא משקרת. כולם שקרנים. חמש דקות עוברות. עוד קבצן מגיע. הוא מבוגר יותר. בן 60 בערך, אבל יכול להיות שהצער והכאב גרמו לו להזדקן בכך וכך שנים. הוא אוחז בידו של ילד צעיר שלבוש בחולצת טריקו מרופטת, מכנסיים קרועים וקרוקס אדומות. ״אולי יש לך כמה שקלים?״, הוא מתחנן בקול נמוך והילד מיישיר לעברי מבט של חתלתול. לקבצן המבוגר יש מבטא ערבי. אני נותן לו מטבע של עשרה שקלים. אולי זאת תהיה כפרתי על פשעי הכיבוש והנכבה. לא, זה לא. על השולחן יש קערה עם בוטנים. ״אפשר לקחת כמה בשביל הילד?״, הקבצן שואל. ״בטח, שייקח״, אני מסכים. הילד נבוך. ניגש בחשש ולוקח חופן של בוטנים. דוחף אותם לפה במהירות. אני שותה חצי גולדסטאר והלוואי שהאדמה תבלע אותי עכשיו.

תל אביב היא עיר של מגדלים. תל אביב היא עיר של קבצנים. קודם באו המגדלים, אחר כך באו הקבצנים. ורק העשירים הם מסכנים כי כולם שונאים אותם. כל כך כל כך מסכנים העשירים. אז מה יגידו הקבצנים. הם לא יגידו כלום כי איש לא שואל אותם ואין עליהם כתבות ב"דה מרקר" והם גם לא יקבלו את פרס יקיר העיר. תל אביב לא רוצה אותם. היא רוצה רק את המוצלחים וזה נאמר כבר מיליון פעם ועוד נאמר את זה מיליון פעם נוספות. העיר מנפה את הבלתי כשירים. חלקם עוברים ליד אליהו, חלקם לפריפריות רחוקות יותר וחלקם – אל המדרכות. פושטים רגל ויד כי לא נותרה להם ברירה אחרת. ככל שמתרבות הברירות בעיר הגדולה, כך הן גם נחסמות. צרות של עולם ראשון: אתה יושב בבית קפה, מתעסק בעניינך, וזרם בלתי פוסק של קבצנים חולף על פני השולחן. עוצר, מבקש נדבה, עובר לשולחן הבא. גם זו תל אביביוּת. סביב בית הקפה – המונומנט התל אביבי ביותר – מתאספים כל מי שלא יכולים להרשות לעצמם את סגנון החיים הבורגני המתפנק והמתפנפן. הישיבה לבטלה. הם לא יושבים, אז הם עומדים וזזים. זה מה שקורה בעיר – אנשים בלי מזל ניגשים לאנשים עם מזל ומזכירים להם את עצם קיומם. זה לא כל כך נעים כשחוסר המזל טופח לך על השכם בזמן שאתה מנשנש קרואסון שקדים ועובד על התסריט לפיצ'ר שלך: מוסכניק מיפו שירד מנכסיו ומתאהב בבת השכן שהיא קרובת משפחה של מחבל מתאבד מג'נין. השניים יוצאים לשדוד בנק, היא נהרגת במהלך השוד, והוא נכנס לכלא ויוצא מהכלא אחרי עשר שנים, מתקשה להסתגל לחיים החדשים, הופך לדייר רחוב, מאמץ כלבת זאב בשם תקווה ונרדם על חתיכת קרטון מול השקיעה בטיילת צ'יץ' (הקרן לקולנוע אישרה תקציב פיתוח). ואז הגבר הזה מהתסריט מופיע לפניך בבית הקפה. ״יש׳ך כסף בשבילי?״, הוא שואל. הוא היה אמור להישאר בתוך התסריט, לעזאזל.

לעיר הזאת יש כל מיני סוגים של מיתולוגיות. גם מיתולוגיה קבצנית, והיא אולי הדבר היחיד שקורה כי כל השאר זה פנטזיה קפיטליסטית. עוד נזכור את כולם – את גברת ״תעזור לי, רעבה״, שהייתה מסתובבת בשדרות רוטשילד ומבקשת שיעזרו לה כי היא רעבה. לאן היא נעלמה? אני לא בטוח שאני רוצה לדעת. האיש הזקן שנכנס לנחמה וחצי, כפוף, עם יד מושטת, ועושה את הסיבוב שלו פעם בשעה־שעתיים. יום אחד ראיתי אותו בסניף של שופרסל. הוא פדה את כל המטבעות שלו ושמחתי כל כך שהוא כנראה מרוויח יותר ממני. ויש גם את הקבצן עם הזיפים ועם הלוק של מישהו ממערבון ספגטי, שהייתה איזושהי תקופה שבה הוא לבש חולצה מלוכלכת של מפלגת יש עתיד, ולא ברור אם הוא היה אירוני או באמת חשב שיש עתיד; את הילד הערבי שמוכר מציתים שאיש לא צריך ומבקש ממך ״תעשה טובה״, ולפעמים אתה עושה טובה אף על פי שיש לך כבר עשרה מציתים בכיס. לפני כמה שבועות איזה שמוק שנראה כמו יוסי ביילין צרח עליו באמצע בית הקפה -״מה אתה עושה פה? לך ללמוד! לך לבית ספר!״ והילד הלך משם, עם דמעות בעיניים; ואת הבחור, גם הוא ממוצא ערבי, שמוכר צעצוע של כלוב עם ציפור שמצייצת כשמדברים אליה. קניתי ממנו שלוש כאלה ועל הצעצוע האחרון התמקחתי. הוא ירד מ־80 שקלים ל־40. זו קבצנות במסווה של רוכלות. המכירה מחפה על המבוכה של כל המעורבים בדבר. וכתמיד – ערבים יכולים להיכנס לבתי קפה במרכז תל אביב רק בתור קורבנות של המדינה והשיטה.

אני כותב על קבצנים כאילו שהם מישהו אחר. אבל כולנו קבצנים וקבצנים לעתיד. לוקחים כסף מההורים. מסתמכים על מלגות וקרנות. משנוררים ממקומות עבודה שעושים טובה. כולם רוצים כסף. כולם מתחננים לכסף. אין כסף לאף אחד (חוץ מלמי שיש).