רעב

צדק חברתי ואוכל, נדמה, הם שני הדברים שהכי מעניינים את האנשים הנכונים, כרגע: "זה לא פייר" מצד אחד, ו"המ-המ-המ-המ" מצד שני. ונשאלת השאלה מה קדם למה: האם העיסוק האינסופי באיך דפקו אותנו גורם לנו לרצות לנשנש, או שהדרך היחידה להתנקות מגרגרנות חזירית היא התנגדות לקפיטליזם חזירי.

שלא לדבר על המגמה העולמית ההולכת ומתחזקת למצוא לעצמך זהות מינית/עדתית/גזעית יותר ויותר ספציפית – ומה יותר גורם לרעב מאשר זהות חדשה: בשניה שאתה מגדיר את עצמך כאיקס, אתה צריך להאכיל את איקס.

וכמובן, אם קודם, כשהיית סתם איש, אכלת בורקס ושתית קולה, עכשיו כשאתה טרנסג'נדר לסבי עירקי, אתה חייב אוכל מיוחד כמו שאתה מיוחד, מה שאולי היה נחמד לולי כל המיוחדות הזו מביאה איתה גם עוד ועוד אלרגיות: כבר הגדרת את עצמך כשונה, וכמוחלש; וברגע שנהיית קורבן של החברה, המרחק קטן מאוד מלהיות קורבן של הטבע.

ואף אחד לא עוצר לחשוב שאפשר הפוך: תאכל בורקס וקולה ותצביע ליכוד ותכניס להריון את השכנה ותתחתן איתה ותגדל שלושה ילדים שלשניים מהם קוראים אבי ולשלישי גם, ותראה איך שכל האלרגיות עוברות – זאת, בכל אופן, התיאוריה שפיתחתי בעודי יושב בסוכה המשפחתית של ג', היחיד מהכתה שלי בעממי שנשאר בשכונה, סוכה שבה עשר שיחות מתנהלות במקביל, כך:

אה, מה קורה?
סבבה, איך, מה?
בסדר, מה איתכם?
ברוך השם אחי, ברוך השם.

ועל השולחן הארוך היו יותר בורקסים מאשר בחלומותיו של ממציא הבורקס ("אל תשאלי, אסתריקה, המצאתי התקף לב מלוח על בסיס מרגרינה!"), וגם יותר בקבוקי קולה מאשר בחלומותיו של ממציא הבורקס ("אל תשאלי אסתריקה, המצאתי משקה שהולך עם בורקס אבל אף אחד לא יאמין לי שאפשר לשתות את זה עד המאה העשרים, אז בינתיים בואי נשתה בורקס"),

וכאילו לא השתנה דבר מאז התארחתי בפעם האחרונה בסוכתו, לפני שלושים שנה: יש שירים לכל חג, וצריך לשיר את כולם. וכבר התרגלתי מנדודי בעיר הגדולה, שתמיד יש חכמולוג אחד ששר בחנוכה שיר של פורים, ובפסח שיר של ראש השנה – בדיחה שחוקה יותר מהנאומים של נתניהו באו"ם, אבל עדיין בדיחה – אך לא כאן; בסוכה הזו, כמו ברוב הסוכות שעברתי לידן בערב החג, עדיין לא המציאו את ההומור, או את האפשרות להגיד משהו שלא אמרנו בשנה שעברה, ובזו שלפניה. לא, הכל כאן בדיוק במקום הראוי לו, זה הטקס וזה הסקס וזה הרגש וזו המנוחה, אז כולם ביחד: "שלומית בונה סוכה" –

אגב, השיר המגעיל ביותר בעולם, שיר שכולו שקר, גם במנגינה וגם במילים; מה זה "רימון בתוך עליו"? רימון קוטפים, והאפשרות היחידה שיש לאדם שאיננו חקלאי לראות עלי רימון היא בגוגל תמונות – ולמה יש לזה מנגינה של שיר ילדים נאצי? אבל עזבו, יכול להיות שאני נסחף,

בעיקר בגלל שכולם בסוכה (חוץ ממני) כל כך רגועים, שלא לומר איטיים, שלא לומר נראים כמו אנשים שירדו על ג'וינט, מה שכמובן לא קרה – הם עשו משהו הרבה יותר גרוע, ירדו על שיר של נעמי שמר, בלעו אותו לאט לאט עד שנספג להם בשכל, אבל מה זה משנה אם הם שרים את אותם שירים כל שנה, באותו מקום עם אותו בורקס ואותה קולה, הבט בהם: הם רגועים הרבה יותר ממך, אומר לי הקול הפנימי.
"בטח, ואבנים עוד יותר רגועות. זה עדיין לא אומר שבא לי להיות אבן," אומר הקול היותר-פנימי.
"פחחחח," אומר הקול העוד יותר פנימי, "ועוד איך בא לך להיות אבן, רק שאתה לא מסוגל בלי לחשוב ולחשוב ולחשוב עד שלא נשאר טעם לכלום."
"שתוק," אומר לו הקול העוד-עוד יותר פנימי, "בלי מחשבות לא היית בכלל מגיע לכאן, היית יושב בבית ושותה ג'ין מלפפונים ורואה סרטים יפניים בנטפליקס וחושב שאתה הכי מיוחד בעולם, ורק בזכות המחשבות אתה בכלל מסוגל לשבת בסוכה הזאת -"
ואז הקול הכי פנימי אומר: "אולי די?"

ואין זו סתם סוכה,
מוארת וירוקה,
שלומית בונה סוכת שלום
(כתבה הפזמונאית הרשמית של ההתנחלויות. מצד שני, בלי שקרים איך הייתי כותב טור כל שבוע?)