רעבים לצדק

כמאה אסירים פלסטינים מוחזקים בבתי חולים ישראליים, לאחר ששביתת הרעב שבה פתחו עברה את החודש הראשון. האסירים מוחים על החזקתם – לעתים במשך שנים – במעצר מינהלי, הליך שמאפשר למדינה לכלוא בני אדם ללא משפט ולתקופת זמן המוארכת שוב ושוב. על פי הערכת" הארץ", כעשרה אחוזים מהאסירים הפלסטינים הם עצירים מינהליים. כלומר, מה שנחשב למקרה מיוחד וחריג ביותר הפך אצלנו לנורמה הנמשכת מימיו הראשונים של הכיבוש.

האם חיילי צה"ל שמבצעים מעצרים יודעים כמה רבים מאותם מבוקשים שהם אוספים ממשפחותיהם באישון לילה מוחזקים ללא משפט במשך שבועות, חודשים ושנים? שאין להם את האפשרות להתגונן בפני החשדות נגדם? האם זה בכלל מעניין אותם? אני זוכר מהשירות הצבאי שלי את אותם מעצרים כפסגת התעסוקה המבצעית, שאליה נשלחו רק הטובים ביותר. הנחת היסוד הייתה ונשארה שמי שנעצר בטח עשה משהו. אם זה המצב, מדוע נגד מאות ואלפים לא מוגש אפילו כתב אישום?

לאסיר אין אופציות למחאה. שביתת רעב היא מהכלים היחידים שנותרו למי שמרבית זכויותיו נלקחו ממנו. בשביתת רעב בוחר האסיר להפעיל אלימות על עצמו. העצירים השובתים מתקיימים על מים מהולים במלחים וויטמינים. מצבם מידרדר בתהליך אטי והדרגתי. אפשר רק לדמיין את הסבל שעובר עליהם ועל בני משפחותיהם, או את הייאוש שדוחף אנשים למעשים כאלו.

בישראל מתקיים דיון זוועתי על ההתמודדות הראויה עם השביתה: יש המציעים לתת לאסירים לרעוב (זו גם עמדת השב"כ); ראש הממשלה תומך בהזנתם בכפייה, שיטה המתבצעת באמצעות צינור המוחדר לוושט וגורמת סבל מחריד כל כך שיש המגדירים אותה כעינוי (העיתונאית טל שניידר, שנכחה בתדריך בגוואנטנמו על הזנה בכפייה, מפרטת על כך בבלוג שלה). ההסתדרות הרפואית מתנגדת להזנה בכפייה, אבל ראש הממשלה הודיע ש"יימצאו כבר הרופאים שיסכימו לעשות את זה" – בדיוק כמו שנמצאו המשפטנים שיכשירו חיסולים ללא משפט, כמו שנמצאו השופטים שירשיעו ילדים בבתי משפט צבאיים, כמו שנמצאו החוקרים שיכו עצירים, כמו שנמצאו החיילים שיפרצו לבתים באישון לילה, שיפזרו הפגנות באש חיה, שיהרסו בתים ויפנו רועים ויעשו את כל אותם דברים הדרושים כדי להחזיק מיליוני בני אדם חסרי זכויות במשך חצי מאה. אין ולא היה כיבוש שלא כולל את כל המעשים האלו ויותר, ואנחנו כבר לא נהיה אלו שנמציא אותו.

ביום חמישי עמדה משמרת מחאה של כ־30 ישראלים מול בית החולים איכילוב וקראה לשחרור האסירים, המוחזקים אזוקים למיטותיהם, ללא מגע עם התקשורת או עם קרוביהם. פגשתי אחר כך מישהו שעבר שם והתעצבן שמנפנפים בדגלי פלסטין באמצע תל אביב, היכן שמשפחות ישראליות נוסעות לבקר תינוקות וחולים המתאוששים מניתוח. אבל האצבע המאשימה לא צריכה להיות מופנית למפגינים, אלא למי שהפכו את בית החולים שלנו לבית כלא, או לאלה בינינו שעוד מאמינים שהכיבוש נעצר בגדר ההפרדה.