קטסטרופה אהובתי

מה עשית ביום שבו נחטפו שלושת תלמידי הישיבה? מה זאת אומרת מה עשיתי? אני תל אביבי. ישבתי בבית קפה וצחקתי. רצתי עירום ברחובות במצעד הגאווה. חגגתי במועדון לילה ועשיתי סמים. חזרתי הביתה מעולף. פתחתי את הטלוויזיה. אמרו שם כל מיני דברים על הנערים שנחטפו. הבנתי שאף אחד מהם הוא לא הומו תל אביבי, אז מה אכפת לי? זפזפתי מיד ל־MTV . הקליפ החדש של ליידי גאגא. יש! רקדתי בסלון ונגעתי בעצמי במקומות שהשתיקה יפה להם. נשכבתי על מיטת המים שלי והלכתי לישון. חלמתי על מדינה אסתטית – שאין בה פרשנים צבאיים ואנשי צבא משועממים במיל' ו״מומחים״ לטרור, ובחלומי כל כותבי הטורים הימניים הפכו לסוסי פוני אילמים. דהר, כותב טורים ימני, דהר.

שובה של הקטסטרופה. האמת שהתגעגענו. עבר יותר מדי זמן מאז האסון האחרון. הנפש הישראלית זקוקה למנת האבל והצער שלה. היא לא יכולה בלי זה. רק ככה היא יכולה להרגיש שהיא עדיין בחיים. כמו טינאייג'ר שחותך לעצמו את הידיים – הכאב הוא ההוכחה לקיום. הוא סלע הקיום. מי אנחנו בלעדיו? סתם מדינה. עם ככל העמים. יש הבחנה פסיכולוגית כזאת: חוסר היכולת להרגיש אושר. זוהי תסמונת ממאירה. אין מה לעשות נגדה. רק להשלים איתה ולהפנים – הקולקטיב הישראלי לא יכול להיות מאושר. זה לא שהוא לא רוצה להיות מאושר. הוא פשוט לא יכול. זה עניין של מבנה אישיות. לישראלי יש את כל הסיבות הנכונות להרגיש טוב עם עצמו – הקיץ הגיע. יש המון הופעות כיפיות מחו"ל. אנשים יוצאים לחופש. משתזפים בים. לא! לא ניתן לזה לקרות! משהו רע חייב להתרחש. אין בכלל אופציה אחרת. זה טמון בתוך הקוד הישראלי. התזה הבסיסית של המקום הזה היא הבאסה. האנטיתזה – הסבבה. ישראל היא לא מקום שמח. לכל היותר, היא מקום שמעמיד־פנים־כאילו־שהוא־שמח. זה דבר אחר לגמרי. אמנם הפכנו את העמדת הפנים לתחביב של אומה שלמה, אבל מדי פעם אנחנו מקבלים תזכורת – כל החיוכים שלכם הם בסך הכל מסכה. העצבוּת היא המקצוע שלכם. תראו באיזה עונג מפוקפק אתם מקבלים את פניהן של הבשורות הרעות. פרצופים חמורי סבר, שידורים מסביב לשעון, תחושת בהילות, מהדורות חדשות עם 40 אחוזי רייטינג, שירים עצובים ברדיו – זהו המצב הטבעי. כל השאר – בגדר אתנחתה קומית.

האם זה ה"גורל" שלנו? “גורל" זה עניין מיסטי. הקטסטרופה הישראלית היא דבר אמיתי, שנשלט על ידי אנשים אמיתיים. יש אחראים לסיטואציה. זה לא כוח עליון. וגם לא פשע במעמד צד אחד בלבד. כל מעשה נבלה שמתרחש במרחב הזה נובע מסיבה ותוצאה. רוב הישראלים מתייחסים לקטסטרופות שנוחתות עליהם כאל בעיה שדורשת פתרון. זוהי ראייה חד סתרית של מאשימים סדרתיים. אנחנו חיים בתוך רפובליקה של צער ויגון לא בגלל הערבים והפלסטינים. יש מושג שנקרא “התאבדות באמצעות שוטר" – שיטת התאבדות שבה אדם גורם לשוטר לפעול כלפיו באלימות כדי להשיג את מטרתו האובדנית. אני לא טוען שאנחנו משתמשים בטרוריסטים כדי לפגוע בעצמנו. אבל זו השוואה לא לגמרי מופרכת – ישראל היא מדינה בעלת נטיות אובדניות. הטרור אובדני אף הוא. הם מסתדרים לא רע ביחד. זה נמצא בתת מודע – החבר הכי טוב של העצב הוא הסוכן של העצב. מה היינו עושים בלעדי החמאס ושותפיו? מתבאסים. הפחד הגדול של המשטר הישראלי הוא לא מעשה האלימות. אויביו הם השלום, האידיליה והשמחה. ברמה ההצהרתית, הציונות אולי רוצה שיהיה כאן כיף. אבל אם יהיה כיף – המהפכה תיגמר והאידיאולוגיה תדעך. מהפכות זקוקות לדלק של הצער כדי לתת לעצמן תוקף מוסרי. הכיף הוא האויב של המהפכה הציונית הבלתי נגמרת.

ושוב, אותו דיון משעמם: מי אשם ומי זכאי. דינמיקה קלאסית – משהו רע קורה ומיד מחפשים את השעירים לעזאזל. אותו דיון, אותה דינמיקה, אותה זהות – תל אביבים, למה אתם לא מספיק עצובים? למדרג העצב הישראלי יש שתי דרגות בלבד: 1. לא מספיק עצוב. 2. עצוב בדיוק במידה הנכונה. לכל קטסטרופה יש את השלב שבו קובעים לך שעכשיו – עכשיו!!! – אתה אמור להרגיש אמפתיה ולהפסיק את כל מה שעשית עד לאותו רגע. בתור תל אביבי, אתה אף פעם לא תהיה מספיק טהור בשביל מנהגי העצבות והאבלות הישראליים. אם לא ישבת בבית קפה בזמן שנודע לך על חטיפת ה״בנים״ – זהו, הם כבר הילדים של כולנו – אז בטח צפית ב״אח הגדול״ ואם לא צפית ב״אח הגדול״ אז בטח אכלת קרטיב בטעם אננס. מי אוכל קרטיב אננס בזמן שכזה?!

אני עצוב כשאנשים צעירים נחטפים באמצע הלילה (או חלילה משהו גרוע יותר). לא אכפת לי אם הם מתנחלים או פלסטינים. אלימות היא דבר מצער ומעורר חרדה. אף אחד לא בא בטענות שהחיים התל אביביים נמשכים כשבעזה נהרגים כמה ילדים בעוד חיסול לא ממוקד. הזדהות היא לגיטימית כל עוד היא מופנית רק כלפי הקורבנות “שלנו". אבל האמת היא שהמתנחלים ותלמידי הישיבה לא קרובים אליי יותר מתושבי רמאללה או מחנות הפליטים. אנחנו בני אדם. לא טורי דעה ב״ישראל היום״.