עשן ומראות: האלבום החדש של דיסקלוז'ר מחוויר לעומת קודמו

שנתיים עברו מאז שצמד האחים הצעירים להכעיס גאי והווארד לורנס (ילידי 1991 ו־1994 בהתאמה. שערורייה מוחלטת), הם Disclosure , שחררו את אלבום הבכורה שלהם, "Settle", שהיה לאחד הלהיטים המיידיים של 2013 (ועל הדרך גם החדיר לחיינו את סם סמית', אבל נסלח להם על החטא הבודד הזה). "Settle" היה חיה נדירה: אלבום פופ כיפי, סוחף וחדשני שכמעט כל השירים בו היו טובים, לא סתם רפסודה לסחיבת סינגלים. "Caracal", האלבום השני שלהם, הוא החיה הנפוצה ביותר: אלבום המשך מבולבל המנסה בעת ובעונה אחת לשחזר את ההצלחה של קודמו וגם לשבור את הנוסחה, אבל במקום כושר המצאה אמיתי יש כאן כמה אלתורים קוסמטיים האמורים להסוות את חוסר המקוריות.

אפשר להיות ציניים לגבי הניסיונות שלהם לשבור, בכל זאת, את התבנית ולצאת מהמסגרת הפופית, אבל במקרה אחד זה משתלם להם לחלוטין. זה קורה בשיר המעולה "Holding On", שנשען על בס פועם נוסח דאפט פאנק ועל שירה מרהיבה של זמר הג'אז העכשווי גרגורי פורטר. זהו אחד הקטעים הקלאביים ביותר באלבום, מהיחידים שנשמע שעומדת מאחוריהם אמונה אמיתית והיחיד שמשחזר משהו מהתחושה ש"When a Fire Starts to Burn" – השיר שפתח את "Settle" – השרה על המאזין: התפוצצות עמוק בתוך הראש.

פורטר עף על הביט המדויק בתשוקה ובשכנוע שמזכירים במשהו את השירה של דיימון סקוט בלהיט "Look Right Through" של סטורם קווין. זהו רגע יפהפה, אבל הוא נגמר מהר ואחריו מגיע "Hourglass" – עוד קטע פופ־האוס שבלוני, לא בלתי נעים אבל ממש מיותר ולא מרגש אפילו קצת. "Holding On" – הקטע היחיד באלבום שבאמת כדאי לקחת הביתה – מגיע מוקדם באלבום ועושה לו שירות דוב, כי הוא מזכיר לאיזה סטנדרט גבוה דיסקלוז'ר אמורים לשאוף. אחרי הנשמה הקרועה של פורטר, השירה האפטית של לורד ב"Magnets" נשמעת כמו עלבון.

דיסקולז'ר הם יותר מאשפי להיטים. הם יוצרים אינטליגנטיים ובעלי עוצמה ורגשות חשופים, הפועלים במגרש ז'אנרי המאופיין באופן מיידי. הם לא כותבים ללהקת בנים. בגלל השאפתנות שלהם כל זיוף מורגש אצלם מיד, ו"Caracal" הוא קודם כל אלבום מזויף. זה לא אומר שהשירים שבו מרגיזים או בלתי נעימים. להפך, אם מתייחסים אליו ביובש פונקציונלי, הוא בהחלט יכול לתפקד כאלבום פופ טוב. אבל המטרה של דיסקלוז'ר היא לא לעשות אלבום פופ טוב, יוצרים במעמדם אמורים לשאוף לעשות אלבום פופ מצוין. בשביל זה הם צריכים לעשות את הבלתי אפשרי: לספק להיטים בקצב גבוה – מה שדורש מהם לייצב נוסחה מוכרת, מזוהה ומדויקת; וגם לא לשעמם – מה שדורש מהם להצליח להסתיר את הנוסחה הזאת מהמאזין. אלבום פופ מצוין הוא כמו מופע קסמים (ולכן פופ הוא ז'אנר חובב פירוטכניקה): כן, אתה יודע שבסופו של דבר עושים את זה באמצעות עשן ומראות, אבל לעזאזל, אין לך מושג איך.