על החופש להיות אידיוט

1.

אולי שמעתם פעם את סיפורו של גארי פוקנר – הוא היה מפורסם לשניה וחצי, ובקרוב יוצא סרט חדש שמספר את עלילותיו, עם ניקולס קייג׳ בתפקיד ראשי. אם לא, אז זה הסיפור: פוקנר היה שיפוצניק בן חמישים מדנבר שבקולורדו, שהחליט ללכוד בעצמו את אוסמה בן לאדן.

מרושש כלכלית, זקוק לדיאליזה שלוש פעמים בשבוע, וחמוש בכלי הנשק הבאים:
1. חרב סמוראים שקנה בערוץ קניות בטלוויזיה;
2. משקפת ראיית-לילה, מעודפים של חנות ספורט;
3. זוג אזיקים של סמית אנד ווסון,
הוא יצא לדרך. לא היתה לו שום תוכנית, שום רעיון הגיוני כיצד להתחיל בכלל, אבל זה לא מנע ממנו לנסות עשר פעמים (הפעמיים הראשונות היו בסירה: הוא החליט להפליג לפקיסטן, נקלע לסערה, ונסחף למקסיקו. אחר כך החליט שיותר קל לטוס).

בסופו של דבר נתפס על ידי כפריים, שמצאו אותו שוכב ללא הכרה בשדה, ליד הגבול עם אפגניסטן. כנראה הוכרע על ידי מחלת הכליות שלו. הם החזירו אותו לאמריקאים, ואלה שלחו אותו חזרה במטוס, בתקווה שלא ישוב לעולם.

הסרט מקסים, וניקולס קייג׳ הוא מה שהוא: הוריקן בדמות שחקן. אי אפשר להפסיק להסתכל עליו. אבל לא זה הענין, אלא זה:

2.

בכל מדינה אחרת בעולם, אדם כמו גארי פוקנר היה נידון לחיים מאוד שוליים. אלא שבארצות הברית מתקיימים שני חוקים בסיסיים, שיוצרים מציאות אחרת: האחד – הזכות לחיות את חייך כפי שנראה לך, היא עיקרון מקודש; והשני – זו ארץ כל כך גדולה, שאתה יכול להמשיך לחיות את חייך כפי שנראה לך גם אם אתה אידיוט מוחלט, ויעבור המון, המון זמן, עד שתיתקל בקיר המציאות.

וכך בחור שבעיקרון היה אמור להיות מאושפז, הופך לגיבור תרבות: כתבו עליו ספר, עשו עליו סרט, הוא קיבל צ׳ק ענק רק בגלל שהיה מספיק אידיוט כדי לבצע את תוכנית ההבל שלו (ומספיק בר מזל כדי לא למות עשר פעמים בדרך), ועכשיו הוא כבר סיפור הצלחה.

כשהאידיוטים הופכים לגיבורים: זה מצחיק בהתחלה, אבל אחר כך נהיה מפחיד (במקרה שלו, לפחות, ההצלחה לא שינתה אותו: הכתוביות בסוף הסרט מודיעות שפוקנר מתעתד להשתמש ברווחיו כדי לקנות לעצמו כליה חדשה, בעזרתה יוכל להמשיך במשימתו למצוא את בן לאדן; לא, הוא לא מאמין שהאיש מת. אר יו קידינג? חיסול חשאי, קבורה בים, ללא גופה – על מי הם חושבים שהם עובדים?)

3.

מצד שני, החופש להיות אידיוט הוא גם החופש לחלום. אם החלום שלך אידיוטי, שדרווין יטפל בו. אבל אם הוא לא?

איכשהוא יצא שגדלתי, גם כילד וגם כאדם צעיר, בזמן שלחלום נחשב לגיטימי. אפילו ריאלי. זה לא המצב היום, ואני באמת לא יודע מתי זה יחזור להיות המצב. אבל זה לא אומר שצריך להפסיק.

ואם החלום אידיוטי? שיהיה. עדיף חלום אידיוטי מפאסיביות צינית.

4.

פעם, בתקופה מאוד כבדה בחיי, חלמתי שניקולס קייג׳ – השחקן שהפך את ההגזמה לאמנות בפני עצמה – מבצע את המונולוג האחרון מתוך ״הדוד וניה״:

״אנחנו נמשיך לחיות, דוד ואניה,״ כך הוא אמר בחלומי, בלחישה,
״נחיה ימים רבים ואינספור לילות״ – ואז הרים את קולו, בלי שום סיבה: ״ונעבוד כדי שאחרים
יהיו מאושרים!״ –
ואז חזר ללחוש: ״ונמות בלי לעשות עניין…״
ורגע לפני שלחישתו הפכה לבלתי נשמעת, זעק כמו רפי גינת כאשר היה הכרוז של מכבי ת״א: ״כמו שחיינו!!!!״

מודה: חלום אידיוטי. אבל כזה שאתה קם ממנו צוחק ומשוחרר (כאילו התת מודע לחש לי: תירגע, שום דבר לא כבד כמו שאתה חושב).