עלו על פלטפורמות

זוהי העונה הרביעית שבה שבוע אופנת הגברים של לונדון מקבל לוח זמנים נפרד משל עצמו. עד כה נדחס הר של תצוגות שונות ליום האחרון של שבוע הנשים, שחפף בצורה בעייתית ליום התצוגות הראשון של מילאנו. למעשה, לא מדובר אפילו בשבוע שלם, אלא בשלושה ימי תצוגות ופרזנטציות שאפילו מייסדיהם נמנעים מלאגד אותם תחת ההגדרה השקרית של שבוע, ומצמידים להם את הכותרת ההולמת "קולקציות לונדון לגברים". המטרה שלהם היא לתת חשיפה "לצד המסחרי והאמנותי של מעצבי העיר בתחום", כפי שמתארת הצהרת העיתונאים המלווה את האירוע, אך בעונות הראשונות הייתה תחושה שלמרות הפוטנציאל המסחרי והרצינות שמציגים מעצבי העיר בשנים האחרונות, קולקציות הגברים של לונדון עדיין נתפסו כסוג של קוריוז מאשר כפתיחה אמיתית לעונת התצוגות הגדולה.

העונה יצאה מלונדון, כמבוקש, כמות בלתי מבוטלת של הצהרות נועזות וגם קולקציות אמנותיות מדי, סטונדטיאליות אפילו, כפי שמחייבת העיר שבה ממוקמים בתי הספר המובילים בעולם ללימודי אופנה, ונושאת על דגלה תמיכה בכישרון צעיר. אבל הפעם יותר מתמיד הייתה תחושת כובד חדשה לימי התצוגות, כזו שבאמת יכולה לתת את יריית הפתיחה לעונת סתיו חורף 2014, לסמן את תחילתן של מגמות חדשות וגם להציע כיוונים חדשים לפלח שוק אופנת הגברים שמתעורר בשנים האחרונות מהשמרנות המאפיינת אותו. הנה שלוש מהתצוגות הבולטות שהוצגו בעיר:

ג'יי וו אנדרסון

אנדרסון הצעיר הוא אחד המעצבים המדוברים בבירה הבריטית: הוא זכה בעונת תצוגות הנשים החולפת למימון מתוקשר של תאגיד הכוח הגדול ביותר בעולם האופנה, LVMH, דבר שגם זיכה אותו בתפקיד המנהל האמנותי החדש של בית לואה הספרדי החוסה תחת אותה מטריית זהב. אנדרסון מעצב גם קולקציות נשיות בעלות גוון רדיקלי, אך המקום שבו הוא באמת מותח את הגבולות הוא דווקא בבגדי הגברים שלו, שנוטים מזה כמה עונות לאמץ מוטיבים נשיים באופן מובהק. השימוש שלו באלמנטים רכים ומתוקים כמו תחרות, וולנים וקשירות פפיון בהקשר הגברי הוא אגרסיבי למדי, דבר שהוביל לא פעם לכך שהבעת חוסר הנוחות הבלתי ניתנת להסתרה על פני הדוגמנים שלו האפילה על הבגדים עצמם. גם העונה נרשמו על המסלול של אנדרסון כמה פרצופי מצוקה, אבל בהצעה הנוכחית שלו היה משהו שלם ומשכנע יותר מבאוספים הקודמים (שנראו ברובם כתרגילים מוצלחים ליצירת פרובוקציה). ההתמקדות שלו ביישום הלבוש הנשי על הגוף הגברי התקרב הפעם לטריטוריה מעניינת, בגדי כוח של נשים המאמצים בעצמם את עקרונות המלתחה הגברית, או בהגדרה קולעת יותר בגדי הכוח הנשיים שמייצרת פיבי פיילו בסלין. האם אנדרסון מעצב בעצם לגבר שחולם בסתר להיות האישה של פיילו? ייתכן שזו חלק מהמחשבה ובהחלט אפשר לדמיין את בגדי הקולקציה נלבשים בהצלחה על ידי נשים מודרניות ומעודכנות. כך גם לגבי קבקבי העץ בעלי פלטפורמת 12 ס"מ שליוו כל אחד מהמראות.

קרייג גרין

תוך שתי עונות בלבד הצליח המעצב הצעיר, שסיים לפני שנתיים את לימודי התואר השני שלו בקולג' האמנות והעיצוב של סיינט מארטינס, למקם את עצמו בצמרת מצעד ההבטחות הגדולות של אופנת הגברים הלונדונית, ויש שיגידו שמדובר באחד המעצבים העצמאיים המתחילים המעניינים בעולם. גם אצל גרין עונת סתיו 2014 הביאה עמה תחושה של בגרות ותנועה בוטחת קדימה. העונה בחר המעצב להסיר את המסכות – תרתי משמע – כשהכוונה היא לסידורי הקרשים והקרטון שסוככו על פני הדוגמנים בשתי העונות החולפות, אלה שהקנו לו מעמד מושמץ אך מתוקשר בצהובוני הממלכה. את ראשי הדוגמנים אבזרו אמנם כובעים שחלקים מהם הוחסרו בכוונה, אך הפעם היה הפוקוס כולו על הבגדים עצמם שהציגו פרופורציות מוארכות מהרגיל ונשאו עמם תחושת טקסיות והדר. הדבר המעניין הוא שלמרות שפע הבד והבחירות בפריטים יוצאי דופן כמעילי חלוק, עליונויות סינר באורך מלא וחצאיות שקו המכפלת שלהן נושק לרצפה, הבגדים נשאו את אותה תחושת צניעות וריאליזם שאפיינו את האוספים הקודמים של גרין, הודות לשילוב חכם של פרטים וחתכים ממדי עבודה ושימוש בבדים עממיים ככותנה, כאריגי קנווס וכדריל.

אלכסנדר מקווין

לצד שני המעצבים הצעירים יחסית, ששמם מוכר בעיקר לגרעין הקשה של חובבי האופנה, מקווין הוא אחד מבתי האופנה המבוססים והחזקים שמעטרים את לוח התצוגות הלונדוני (שהבית בחר לשוב ולהציג בו לשם תמיכה במיזם, לעומת קולקציות הנשים שמועלות כחלק משבוע האופנה הפריזאי). הקולקציה העונתית שהציגה היורשת שרה ברטון שבה לשורשים הקודרים של המייסד המנוח של הבית, כשהיא מושפעת מתצלומי אופנת הרחוב של ג'ון דיקן, שתיעד את חבורת הסוהו של האמנים פרנסיס בייקון ולוסיאן פרויד באמצע המאה הקודמת ואת תת התרבות של תנועת הגוטיקה. בית מקווין הוא כזה שמתמחה בראש ובראשונה בבגדים מחויטים – מאחר וימי ההכשרה המשמעותיים ביותר של המייסד היו בסאוויל רואו – רחוב החליפות התפורות בהזמנה המפורסם של לונדון. מחויטים היו חלק ניכר מההצעה החורפית הנוכחית, בחליפות שלושה חלקים שנגזרו מצמר כהה ומשבצות טרטן בגוונים מונוכרומטיים, כשבחלק ניכר מהם מחליפה את הווסט המסורתי חצאית סקוטית שנלבשה מעל למכנסיים, פריט שהיה חביב על מקווין עצמו והופיע בקולקציות הגברים הראשונות שעיצב.

כך נראתה התצוגה הקודמת של מקווין:

הודות לקישוטי השיער עם הנוצות השחורות ולטון הקודר הכללי של הקולקציה, דמו הדוגמנים על המסלול לסוג של נערים־עורבים, תחושה שהועצמה בשל מיקום התצוגה בכנסייה נטושה באזור הסוהו ובשל הפסקול המדכדך של להקת באוהאוס האנגלית שליווה אותה.