עוד רבה הדרך

בתגובה לטור של נועם שיזף

לפני חמש שנים הקמנו תנועה עירונית חדשה. הצגנו חזון: עיר לכולנו. לכולנו – לא לעשירים בלבד. לכולנו – מעבר ולמרות קווי ההפרדה שהחברה הישראלית מתמחה בהעמקתם. עיר שבאמת מתמודדת עם בעיות של דיור, חינוך, ופערים, מתייחסת לתושבים, באמת מתייחסת לתושבים, ומתייחסת לקהילות – לכל הקהילות בעיר.

מסביב לחזון הזה התאחדנו – נשים וגברים ממקומות מאד שונים. אמרנו, שאמנם חשוב מהיכן באנו אבל הרבה יותר חשוב לאן אנחנו רוצים ללכת. ויצאנו יחד למסע פוליטי מופלא. עיר לכולנו עשתה אז קמפיין בחירות שלא היה כמוהו. בלי כסף – אבל עם אלפי מתנדבים, ברחובות, ברשת, בקלפיות. בבחירות 2008 לראשות העירייה זכינו ב- 46,000 קולות. עיר לכולנו הפכה לסיעה הגדולה במועצה. רוח הקמפיין הזה המשיכה להדהד בעיר גם אחרי הבחירות, כמהדורה ראשונה ומוקדמת של המחאה החברתית.

כשהסתבר שחולדאי לא יסכים לשינוי אמיתי התייצבנו באופוזיציה ונאבקנו משם. שילבנו פעילות במועצה עם מאבקי שטח. מקמפיין התקציבולטור למען שקיפות התקציב העירוני, דרך המערכה נגד מפגע התחנה המרכזית החדשה ועד קמפיין "מהיר בעיר" – למען מהפכת תחבורה ציבורית. ולמרות שהיינו באופוזיציה – כפינו שינויים: מעצירת הפינויים בכפר שלם, דרך הנת"צ באבן גבירול ועד פארק קריית ספר.

אבל, בהנהגתו של חולדאי העירייה לא באמת שינתה כיוון: משבר הדיור בעיר חריף יותר משהיה; הדרום מוזנח, וחלקים ממנו הפכו לשטח הפקר; מערכת החינוך בבעיות; אין שינוי אמיתי בתחבורה הציבורית; העיר ממשיכה להתנהל כדיקטטורה כוחנית – ראש העירייה לא סופר אפילו את מועצת העיר; העירייה מילאה תפקיד מחפיר בדיכוי המחאה החברתית ובפירוק מאהלי המחאה.

ולכן, גם כשחולדאי שב ונבחר עתה, איננו יכולים להצטרף לקואליציה שלו. מעולם לא קיבלתי את הטענה שמהאופוזיציה אי אפשר לשנות. הישגי עיר לכולנו בקדנציה הקודמת והחוקים שהעברתי בכנסת, מסיעה קטנה באופוזיציה, מוכיחים זאת. אבל, חשוב מכך, עיר לכולנו קמה מול המדיניות שנותרה בעינה. בלי אופוזיציה אין אלטרנטיבה ואלטרנטיבה דרושה כאן מתמיד.

כמה מחברי בעיר לכולנו חושבים אחרת. יש לי ויכוח איתם. לדעתי צודקת חברת מועצת העיר שלי דביר, הנחושה להישאר באופוזיציה. היא לא תישאר שם לבד. איתה נשארת תנועה רחבה של פעילות ופעילים משכונות הדרום, המרכז, הצפון ויפו. מן האופוזיציה נמשיך לסמן את האלטרנטיבה.

הוויכוח בעיר לכולנו אכן היה קשה. בעקבותיו יש שכבר מספידים את עצם רעיון התחברות הכוחות על בסיס מצע של שינוי חברתי. לאלה אני רוצה לומר: אל תמהרו. הדרך לשינוי היא מעלה תלול. יש בה גם נסיגות. תהיינה כאלה גם בעתיד. אבל זה לא יגרום לנו להחליט להפסיק לטפס. אנחנו רוצים ללכת רחוק ולכן אנחנו מבינים שלא תמיד נוכל ללכת מהר. ולעתים, כמו עכשיו, נצטרך לעצור לרגע, לנשום עמוק ולחשב מחדש את המשך הדרך לפסגה.