"עד עכשיו לא כתבתי שירי אהבה"

נדמה שמאז ומעולם הייתה שינייד או'קונור בעין הסערה. מאז "מנדינקה", הסינגל שפרסם אותה ב־1987, היא חצבה לעצמה מסלול ייחודי ובלתי מתפשר, כולל הצהרות פוליטיות שהיו מסעירות לפחות כמו המוזיקה שלה. אך האלבום החדש שלה וה־18 במספר, "I'm not bossy, I'm the boss" (בתרגום חופשי: אני לא שתלטנית, אני שולטת), כולו מתיקות ואור, ונשמע כמו יצירה של מישהי המאוהבת בחיים. בשיחת אחר הצהריים על גביע גלידה, או'קונור מסבירה מדוע זנחה בגיל 48 את "האישה הלוחמת" שבה. נכון לעכשיו, לפחות.

נראה שהאלבום הזה נכתב ממקום לא צפוי.

"נראה שהמקום שממנו אני כותבת שירים השתנה. הם הפכו לשירי דמויות, ואינם בהכרח אוטוביוגרפיים. התחלתי לכתוב שירים כי גדלתי באירלנד בשנות ה־70, בנסיבות של התעללות קשה. תרפיה לא הייתה. מוזיקה הייתה התרפיה שלי. אם הייתי גדלה ב'בית קטן בערבה', הייתי מתחילה באלבום כמו זה. המטרה שלך, כשאת מנסה לפרוק את כל החרא שיושב לך על החזה, זה שיום אחד הוא כבר לא יעיק עלייך. אני חושבת שזה מה שקרה".

התהליך היה ארוך יותר ממה שציפית?

"לא. זה לא היה ארוך במיוחד, אם מסתכלים על התמונה הכוללת".

כמה זמן עבר מאז? 25 שנה?

"כן, אבל כשחושבים על הדברים שהתאוששתי מהם, זה לא הרבה זמן. כלומר, היכולת להשתחרר מבחינה יצירתית, היא די נס. לא משנה כמה זמן זה לוקח".

האלבום נשמע כאילו נוצר על ידי מישהי עם קראש רציני על החיים. זה באמת המצב?

"כן, אני נינוחה וחופשייה מספיק כדי ליהנות מגילום הדמויות האלה – לעשות רוק ולצחוק קצת. הדמויות בשירים כמובן מומצאות, אבל אני מניחה שיש קווי דמיון דקים ביני וביניהן. לפעמים אתה לוקח תמצית של מצב, ויוצר איתו משהו אחר. יוצרים די חולבים את החיים שלהם בשביל השירים. אבל זו גם הייתה הכוונה שלי – ליצור אלבום רומנטי – וכל הרגשות מובעים בו בצורה שבה רציתי להביע אותם".

במהלך 25 השנים שבהן פרקת את כל מה שעבר עלייך באמצעות מוזיקה הרגשת שזה סוג של קתרזיס? זה השפיע עלייך פיזית?

"האמת היא שכן, מאוד. ככה זה עם זמרים, כך אנחנו בנויים: אנחנו צריכים לבטא דברים, ומובן שאצל אנשים ששרדו התעללות כל העניין הוא הקול, העובדה שלא יכולת להתבטא. היה לי הרבה מזל שהייתי במצב שבו יכולתי להביע את עצמי, כי כל כך הרבה ממה שקורה בהתעללות אינו ורבלי. לפעמים זה פרה־ורבלי: אין מילים, רק קולות. אני אדם שמגיב לקול כשיטת החלמה – וכך עשיתי, ולא הייתה לי אופציה אחרת כי הייתי באירלנד בשנות ה־70 ותחילת שנות ה־80, שבהן טיפולים לא היו מקובלים וזמינים – אז כן, זה מוציא את כל הג'יפה הנפשית מהגוף. יש עוד עניין בהתעללות – הגוף הוא זה שנפגע. אז את יכולה לעשות את כל התרפיה בראש שלך, אבל השלב האחרון בהתאוששות הוא להוציא את הכל מהגוף. הקול הוא דרך מאוד עוצמתית להוציא מועקה מהגוף. אז בהחלט הגיעה הנקודה שבה זה יצא. וזה היה די נפלא. האמת היא שלא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר. 25 שנה, זה פאקינג כלום (צוחקת). זה פאקינג כלום. חשבתי שזה ייקח הרבה מאוד זמן".

יש דימויים חזקים מאוד באלבום הזה, כמו באלבום הקודם. "Take Off Your Shoes", מתוך "(How About I Be Me (And You Be You" הוא שיר מצמית.

"יופי! זה אמור להיות מפחיד. הדמות בשיר הזה אמורה להיות רוח הקודש שמדברת אל הוותיקן: מטרת המשחק היא להפחיד אותם עד מוות".

קיבלת תגובה מהוותיקן?

"לא. אם את חושבת באופן מודע שמישהו בוותיקן יקשיב לאלבום שלך, הלך עלייך. הסיבה היחידה ליצור אלבום היא שאם לא תעשי את זה – תשתגעי".

היית מאוד פעילה בטוויטר, אבל נראה שהפסקת. זה קשור לכך שהשירים החדשים שלך פחות אוטוביוגרפיים?

החלטתי בתקופה שבה יוצא אלבום חדש שלי לשתוק בכל החזיתות מלבד חזית המוזיקה. צריך לנטרל את כל הסחות הדעת".

טוויטר הוא הסחת דעת?

"זה הופך להסחת דעת. כל דבר שהייתי כותבת עליו, בכל מקום, היה הופך להסחת דעת. האמת היא שאני כותבת יומן מסע בלילות, בסיבובי ההופעות שלי. יש דף באתר שלי שנקרא 'הרהורי הופעות' (Tour Musings), אבל אני לא מעלה את התכנים האלה לאתר, כי אפילו הדברים האלה הם הסחת דעת. מישהו יכתוב על זה שכתבתי על המחזור החודשי שלי במקום לכתוב על האלבום. יש הרבה כתיבה על המחזור החודשי ביומני ההופעות שלי".

באמת?!

"כן, זה עניין גדול בשביל נשים כמוני. כשכל עיתון מזוין בעיר עוקב אחרייך, הם כותבים בסופו של דבר על כך שכתבת על המחזור החודשי במקום לכתוב על האלבום. בגלל זה אני מתרחקת מטוויטר כשיוצא אלבום חדש שלי. אחרת כל הפרסום יהיה על המחזור ולא על האלבום המצוין שלי".

האם עצבן אותך במשך השנים שמלבד המוזיקה שלך, פרטים אחרים לגבייך הגיעו לכותרות?

"כן, אבל אני נושאת ב־50 אחוז מהאחריות לכך. יש שתיים במערכת היחסים הזאת – אני והתקשורת. לשתינו יש אחריות".

בעניין הפאות והשמלות בתמונות האחרונות שפרסמת – את לבושה שם בלינוליאום?

"זה לייטקס. בבקשה תדייק בזה. האישה שתפרה את השמלה התאכזבה מאוד מכך שאף אחד לא שם לב לזה. לינוליאום זה זול. לטקס זה יקר מאוד".

טוב לדעת. את משתמשת במראה החדש הזה כסוג של שריון?

"להפך. מעולם לא כתבתי שירי אהבה עד עכשיו. אף אחד לא באמת הבין, אולי אפילו אני, שמתחת לכל זה אני בעצם אישה".

זה לא נכון.

"לא, בשירים ובהופעות שלי תמיד הייתי מעין אישה לוחמת, וזה נהדר, אין בזה שום דבר רע. אבל אף פעם לא באמת הייתי 'האישה האחרת'. וחשבתי – 'בואו נכניס לשם קצת שיער וקצת שמלות סקסיות, ונקבל המון פרסום לאלבום'. זו לא הייתה אמורה להיות התמונה לעטיפה. אבל אפשר לומר שזה כך: זו האישה שיצרה את האלבום, וזו אני, כמובן. אלה היבטים מסוימים שלי. אז אפשר לומר שזה ההפך מתחפושת, זה יותר כמו חשיפה של משהו. וזו (מצביעה על עצמה) תחפושת, למעשה".

באיזה מובן?

"למטרות הגנה. בנות רכות צריכות להתנהג באופן הרבה יותר קשוח ממה שהן באמת. היה קל יותר להסתובב בעולם עם הראש המגולח וכל זה. אז לא הייתי אומרת שאשת הלייטקס היא בהכרח תחפושת. השמלות הן שלי, בוא נגיד את זה ככה".

אמרת שהשיר הפותח את האלבום החדש, "How About I Be Me" הוא אוטוביוגרפי.

"אספר לך במה מדובר. כתבתי כמה כתבות לפני שלוש שנים לעיתון אירי, כי קראתי מאמר על אישה שהתחתנה עם המשאית שלה, ולא היה לי בן זוג באותו הזמן. כתבתי כתבה נורא מצחיקה על כך שזה מה שיקרה לי: אני בסוף אתחתן עם הפאקינג משאית שלי, כי אין בחורים בסביבה. זה הפך לסקנדל באירלנד: אישה שמדברת על סקס ומדברת על נושאים כאלה. ככל שהשערורייה גדלה כך הילדה הקטנה שבי הפכה לנועזת יותר. אז כתבתי עוד כתבה, ועוד אחת, כך שהיו שלוש כתבות שהיו נורא מצחיקות, אבל בסיקור שלהן הציגו אותי כאילו שאני איזו מטורפת, פשוט כי נשים לא אמורות לדבר על לזיין בננות או משהו כזה.

זה הוביל בסופו של דבר לאחת הכותרות האהובות עליי בכל הזמנים: 'שינייד מודה בסקס עם פרי פופולרי', חשבתי שזה מצחיק בטירוף.

"אז כן, הייתה שערורייה, והמון זעם ציבורי, ו'כמה זה נורא שאישה מדברת כך', ועל זה כתבתי את השיר. זו הייתה תגובה לכל קהילת המצייצים מדחיקי המיניות באירלנד. אבל זה בעצם שיר רומנטי שאומר 'למה לטרוח לכתוב על סקס ואהבה, ולספר שאין לי חבר ולבכות שאולי אצטרך לזיין בננות למשך כל חיי?' השיר אומר 'תראו, לא משנה מה אנשים אומרים שאת צריכה להיות, בסופו של דבר את פשוט אישה בגובה 1.63 מטרים, בדיוק כמו כל אישה אחרת בגובה 1.63 מטרים. על כך מדבר כל האלבום, למעשה: יש בו פשוט שירי אהבה, שירי פופ קטנים על אהבה, שנכתבו בשביל איזו אישה קטנטנה".