סעודת הדם האחרונה

לפני 46 מיליוני שנים, בתקופת האיאוקן, טבעה למוות יתושה באגם קדום באזור צפון־מערב מונטנה של ימינו. היתושה מילאה את בטנה בדמו של קורבנה האחרון ואז איתרע מזלה: עוד לפני שהספיקה לעכל את הארוחה היא נסחפה ברוח אל פני האגם, שקעה לקרקעית, נקברה תחת משקעים שהגנו על שרידיה מפני ריקבון ושם התאבנה.

התאבנות היא מאורע נדיר שיכול להתרחש רק בתנאים מיוחדים, ולכן רוב היצורים שמתים אינם מתאבנים. נוסף על כך, כל מי שהצליח לנקום את נקמתו ביתושה מלאת דם יודע כי יתושות אלו פגיעות ובטנן התפוחה "מתפוצצת" בקלות עם כל פגיעה. למרות זאת, היתושה הקדומה לא רק התאבנה, אלא גם בטנה מלאת הדם נותרה שלמה – צירוף אירועים נדיר ביותר; זהו המאובן היחיד שנמצא עד כה של יתושה וארוחתה.

עד עתה כל מוצצי הדם המאובנים הקדומים הוגדרו ככאלה על פי מבנה גפי הפה שלהם, על פי נוכחות טפילי דם מאובנים (כגון הפלסמודיום שגורם למלריה) על גפי הפה שלהם ובבטנם, ובהשוואה לצורת חייהם של קרובי משפחתם בני זמננו, אך כעת נמצאה עדות ישירה למציצת דם על ידי חרקים קדומים בכלל ויתושות בפרט.

מאובן היתושה נחשף כבר בשנת 1985 עם מאובני יתושים נוספים, אך ייחודו התגלה רק לאחרונה על ידי ביוכימאי בגמלאות בשם דייל גרינוולט (Greenwalt), שבחן את אוסף המאובנים במוזיאון הלאומי לטבע שבעיר וושינגטון. ברגע שגרינוולט ראה את היתושה המאובנת הוא הבחין כי בטנה כהה ונראית מלאה בדם. הוא החל לבדוק את המאובן עם צוות חוקרים, ומצא שאכן הכתם הכהה הוא דם מתקופת האיאוקן. ממצאיהם פורסמו בכתב העת המדעי PNAS.

בבטן מלאה

גרינוולט ועמיתיו השתמשו בשתי שיטות לא פולשניות כדי לבחון את הרכב החומר שנמצא בבטן היתושה. השיטה הראשונה, מיקרואנליזת קרני X המאפשרת לזהות יסודות כימיים שונים, הראתה כי בטן היתושה מכילה כמות גדולה מאוד של ברזל. השיטה השנייה, ספקטרומטריית מסות של יונים שניוניים (SIMS) המאפשרת לגלות את הֶרכב פני השטח של החומר הנבדק, זיהתה בבטן היתושה מולקולות של פורפירין. פורפירין היא מולקולה אורגנית בעלת מבנה טבעתי שיחד עם אטום ברזל מרכיבה את קבוצת ההם (Heme), שנותנת לדם של חולייתנים את צבעו האדום ואת יכולת נשיאת החמצן.

כדי לוודא שהברזל והפרופירין מופיעים יחדיו רק בבטן היתושה, ולא בעקבות זיהום חיצוני או תקלה בזיהוי, החוקרים בחנו בשתי השיטות חלקים אחרים של היתושה כמו החזה והראש, שלא צפוי שיהיה בהם דם של חולייתן, את סלע המשקע שבו היא נמצאה, וכן את בטנו של יתוש זכר מאובן שהתגלה יחד איתה (יתושים זכרים אינם מוצצים דם). התוצאות הראו כי יש רק כמות זעירה של ברזל ואין כלל פרופירין בחלקים האחרים שנבדקו.

הימצאותם של ברזל ופרופירין יחדיו רק בבטן היתושה מצביעה על כך כי הכתם הממלא את בטנה הוא אכן שאריות של ארוחת הדם שלה.

אם הידיעה על יתושות מאובנות המלאות בדם קורבנותיהן מצלצלת לכם מוכּר כנראה ראיתם את הסרט או קראתם את הספר "פארק היורה". בספר ובסרט חוקרים מפיקים דנ"א של דינוזאורים שונים מתוך הדם בבטנן של יתושות מאובנות הלכודות בענבר (שרף מאובן). הדנ"א המופק משמש את החוקרים בסיפור כדי להחזיר דינוזאורים וזוחלים קדומים לחיים. אך בעולם האמיתי דנ"א מתפרק מהר מדי – זמן מחצית החיים שלו הוא כ־521 שנים, ואין כל דרך שישרוד 46 מיליוני שנים באבן או בענבר בצורה שאנו יכולים לזהות (לפחות לא עם הטכנולוגיה הנוכחית). כך, אמנם, לא נוכל להפיק את הדנ"א של קורבן היתושה, אך גרינוולט ועמיתיו הראו כי מולקולות אורגניות אחרות יכולות לשרוד מיליוני שנים.

אך מי היה קורבן היתושה? כאמור אי אפשר להיעזר בדנ"א לזיהוי מקור הדם, לכן ככל הנראה לעולם לא נדע בוודאות את זהות הסעודה האחרונה ונוכל רק לנחש: היתושה המאובנת (וגם היתוש) הם משני מינים ביולוגיים השייכים לסוג Culiseta. רוב מיני היתושים בני זמננו השייכים לסוג זה ניזונים מעופות, כך שייתכן כי הדם בבטן היתושה שייך לצאצא של הדינוזאורים – עוף קדמון.