נתן לנו כנפיים

מוזיאון המטרופוליטן, הממוקם בצדו המזרחי של הסנטרל פארק במנהטן, הוא אחד המוזיאונים המתוירים ביותר בעולם, ומושך אליו שוחרי אמנות תיירים ומקומיים כאחד. ואולם, התערוכה הפופולרית ביותר שידע המוזיאון לא הוקדשה לאמנות מצרית קדומה או לאסכולה חשובה בפיסול האירופי, אלא הועלתה ב־2011 על ידי ענף משני של המוזיאון – מכון התחפושות והלבוש. "יופי פראי" קראו לתערוכה, שהציגה את יצירות הקוטור ומבחר פריטים מהקולקציות המוכנות ללבישה של אלכסנדר מקווין, מעט יותר משנה לאחר שהמעצב הבריטי שם קץ לחייו. העיתוי האקטואלי, כמו גם היצירות הגדולות מהחיים שבזכותן נודע המעצב המנוח, משכו לאולמות התצוגה יותר מ־650 אלף מבקרים והמוזיאון נאלץ בעקבות דרישת הקהל לפעול עד חצות בכל יום בשבוע הנעילה.

קשה להאמין שהתערוכה הנוכחית של מכון התלבושות של המוזיאון שנפתחה בשבוע שעבר תגרור תגובת שיא דומה, אך יש בה קווים משיקים רבים לזו של מקווין כמו גם חומר ויזואלי עשיר וחד פעמי שיכול להעסיק את עיני המבקרים למשך שעות. "מעבר לאופנה" היא הכותרת שהוענקה לתערוכה, המסכמת את עבודתו של המעצב הבריטי־אמריקאי צ'ארלס ג'יימס, אחד מגדולי המעצבים של תחילת של המאה הקודמת וללא ספק אחד מגדולי הנשכחים בהיסטוריית האופנה. כמו מקווין, גם ג'יימס נולד באנגליה לזוג הורים נטולי רקע יצירתי או אמנותי אך בגר להיות אחד המעצבים בעלי הדמיון הפורה והמיומנים בדורו.

באמצע שנות ה־20 עבר המעצב לשיקגו (עיר מוצאה של אמו), ושם החל לעצב כובעים ללא כל הכשרה מקצועית. בהמשך עבר לניו יורק, ושם החל לעצב בגדי נשים, כשהוא משתמש בטכניקות מעולם הכובענות, כולל שימוש בחומרים מקשיחים כמו קנבסים ורשתות שיער סוס ליצירת צלליות מופלאות – מעין פסלים חלולים שהגוף הנשי מילא בתוכֶן. הגישה האוטודידקטית שלו אפשרה לו לחשוב מחוץ לקופסת הכללים המוכרת של עולם האופנה וליצור סילואטות שנשאלו מעולם הטבע החביב עליו; שמלות נשף נבראו בצלמם של עלי כותרת, ורדים וגזעי עץ, והכל מתוך חשיבה על העצמת מבנה הגוף הנשי.

העבודה הנקייה והיכולות הטכניות הגבוהות של המעצב נותנות הרגשה שהיצירות הפומפוזיות האלה מודרניות גם בימים אלה, שבהם הן מוצגות בחלל המטרופוליטן. המצאה אחרת שלו סללה את הדרך לאחד מפריטי הקז'ואל הספורטיביים הפופולריים של ימנו – מעיל הפוך: המעיל המרופד הומצא על ידי ג'יימס כבר ב־1937 כתחליף הומאני למעילי הפרווה שהיו חביבים על חוג לקוחותיו. הוא כמובן מרשים יותר מכל מעיל סקי של זמננו ונראה יותר כמו שריון אורגני ורך עם מבנה כתפיים מפואר שמזכיר כנפי מלאך. הז'קט הזה הוא אחד מהמוצגים המעניינים ביותר בתערוכה – בייחוד בשל העובדה שכמו יצירות רבות הוא מלווה בסרטוני וידיאו שחודרים למבנה שלו כמו תצלומי רנטגן ושופכים מעט אור על תהליך העשייה הגאוני שלו.

למרות היותו כמעט אנונימי לחלוטין מחוץ לקהילת יוצרי האופנה, ג'יימס העניק השראה ליוצרים גדולים רבים שבאו אחריו. כריסטיאן דיור כינה אותו "המעצב המוכשר ביותר של דורו" והעניק לו קרדיט ראוי בסלילת הדרך ליצירת המראה החדש, שנשען על טכניקת הפיסול בשיער סוס של ג'יימס בשביל יצירת מותני צרעה שהפכו למראה הדגל שנות ה־50; ריק אוונס, מעצב אוונגרדי וקודר (שכביכול אין שום קשר נראה לעין בינו ובין המעצב הראוותני) הקדיש לו קולקציית מחווה שלמה בחורף 2011, ובה עיבד מחדש את המעיל ההפוך המכונף. המעצב האמריקאי ז'אק פוזן ביסס חלק נרחב מהעסק המצליח שלו על צלליות שמלות הערב של ג'יימס, וכצפוי היה אחד המעצבים בעלי הנוכחות המורגשת ביותר באירוע הפתיחה של התערוכה – נשף הגאלה השנתי שעליו אמונה אנה וינטור, הידוע כמקבילה המלבושית הקרובה ביותר שיש לחוף המזרחי להציע לטקס האוסקר ההוליוודי.

בוקר לאחר הנשף ולאחר ששמו של ג'יימס חזר לכותרות התקבלה הודעה תקשורתית חצי מפתיעה על החייאת בית האופנה הנושא את שמו – יותר מ־50 שנה אחרי שג'יימס סגר את העסק ו־35 שנה לאחר שנפטר מחוסר כל במלון צ'לסי האגדי של מנהטן. הארווי ויינשטן, שקימבק בעבר הלא רחוק את בית האופנה של הלסטון והאיש שעומד בראש חברת הסרטים מירמקס, קנה את זכויות בית האופנה והוא מתעתד להעמיד בראש האופרציה את אשתו ג'ורג'ינה צ'אפמן, האחראית לבית האופנה מרקזה, שמתמחה בשמלות שטיח אדום נוצצות. למרות הרצון לראות את השם הנשכח זוכה לתהילת הווה ראויה, קשה קצת שלא לחשוש מתהליך ההחייאה המלאכותי מעט שהולך לעבור הבית, שקסמו התחיל ונגמר בראשו של המעצב המהפכני.

התערוכה תוצג עד 10 באוגוסט (מומלץ להמליץ כרטיסים מראש באתר המוזיאון). 

פרטים נוספים על התערוכה באתר המוזיאון