הפקת לקחים: סדרות המקור הכי גרועות של נטפליקס

נטפליקס היא אהבה. היא החיים עצמם, הנחמה שבסוף יום עבודה. היא איתנו בסלון, באוטובוס, על האסלה ובהפסקות סיגריה ארוכות בעבודה. וכמו בכל סיפור אהבה, הגיע הרגע שבו התפכחנו. תועפות הפרגונים שמקבלת ענקית הסטרימינג הם לרוב מוצדקים, אבל הגיע הזמן להודות: לא כל הנטפליקס נוצץ, ולפעמים היא עושה פדיחות של ממש (וזה אפילו אם שמים בצד את הפרומואים הנוסחתיים). אז כשירות לציבור, ובצער רב, הנה חמש סדרות המקור הכי מעליבות שקיבלנו למסך.

פחמן משודרג

אחרי כל ההייפ, הסדרה החדשה של נטפליקס התגלתה כלא יותר משכפול משעמם (ולעתים לא ברור) של סדרות העתיד הדיסטופיות. "פחמן משודרג" ("Altered Carbon") נשענת על רעיון לא מסעיר במיוחד (בני אדם עשירים שממשיכים לחיות לנצח באמצעות קפסולת תודעה שעוברת מגוף לגוף) ועל שחקן ראשי לוהט (יואל קינמן) – וזהו. העלילה משמימה רוב הזמן, והניסיונות להקליל מדי פעם את הכובד בדיאלוג מעוררי גיחוך. אמנם יש רגעים שבהם הסדרה עובדת (אהבנו במיוחד את מלון ה-AI הכושל) ואפילו מעוררת עניין, אבל הוא דועך מהר מדי. בקיצור, אם חרשתם את כל הספרייה של נטפליקס ויש לכם זמן פנוי – לכו על זה. אחרת, יש לאמא סטרימינג ילדים מוצלחים יותר.

מיינדהאנטר

הדעות במערכת חלוקות, אבל ממש לא ברור למה: "מיינדהאנטר" היא סדרה גרועה שהתעטפה במעיל בלשים איכותי. העלילה מתרחשת בשנות השבעים, ובמרכזה סוכן FBI שרוצה להציץ למוחם של פושעים ולהבין מה מניע אותם – בימים שבהם הפסיכולוגיה לא הייתה מספיק גברית בשביל המשטרה המשופמת. בסיס העלילה המסקרן נארז לסדרה שמשלבת בין דרמת משטרה של פעם לאלמנטים הנכונים של היום, ואז התפוצץ בפנינו המאוכזבות עם דיאלוגים צפויים על גבול המטומטמים שפשוט אי אפשר לשאת (ונשמעים כאילו באמת נכתבו בשנות השבעים).

The ranch

אנחנו מודים, ברחנו אחרי משהו כמו עשר דקות, אבל בשתי מילים: צחוקים מוקלטים. ההזדמנות לחזות (בסתר) באיחוד בין דני מסטרסון (לפני כל הבלאגן) ואשטון קוצ'ר נעטפה לכמה דקות בלגיטימציה של ממש – פתיח קאנטרי קסום וכיפי, שלא הכין אותנו לבדיחות הנבובות שעומדות להכות בנו אחת אחרי השנייה, כשביניהן הטרן אוף הכי גדול ומזלזל שאפשר היה להגיש לנו ב-2016.

Disjointed

"הפוכים" היא סיטקום מגל הלגליזציה שהתרגש על מסכינו, שלא בחל גם הוא בהקלטות הצחוקים הבזויות. אבל גם אם מניחים את זה בצד לרגע, מדובר בקומדיית מצבים מביכה שראויה לתרגום העברי המיושן. כמו שכתבנו פה לא מזמן, נראה שמי שכתב את הסדרה מעולם לא בא במגע עם וויד, וזה כבר כשל שאפילו קתי בייטס לא יכולה לתקן.

 

החוטאת

ממבט ראשון, "The Sinner" היא וואו. קליף האנגר בכל פרק, התפתחויות מסקרנות וכל מה שצריך כדי שנבריז מהעבודה לטובת בינג' לא בריא. אבל מבט שני מגלה עוד גיבורה בוכיה וממלמלת (ג'סיקה בייל) שלא מבינה מה קורה עם החיים שלה. דרמת המתח, שמבוססת על ספר באותו השם (שכתבה פטרה המספאר), מגוללת את סיפורה של אם צעירה שרוצחת אדם זר בדקירות סכין ללא סיבה נראית לעין, מודה במעשה אך לא יודעת להסביר אותו. הסדרה יכולה הייתה לקבל בקלות מקום של כבוד בספריית הגילטי פלז'ר שלנו, אם רק הייתה מחליטה מה היא: מסע עצמי? סדרת התבגרות? סיפור בלשי? לא ולא. העובדה שהגיבורה לא מפסיקה לייבב לכל אורך הסדרה רק הופכת את הפענוח לבלתי נסבל, ואת סימני השאלה המתרבים לסתם מעצבנים; במקום להתעשת ולחפש תשובות, היא מחכה לבלש הגואל (ביל פולמן, שגילם את הנשיא בסרט "היום השלישי"). מתחילתה ועד סופה, "החוטאת" נראית כמו פרודיה גרועה על תנועת metoo. סורי ג'סיקה, בשביל לקבל פרסטיז' של שחקנית אמיתית תאלצי להתאמץ יותר.