מצידי שתצא עם ערפאת

דוד ב. אהב שמנמנות. זה היה הקטע שלו. הוא הסביר לי פעם למה, אבל זה הסבר כל כך גס שעם כל הפתיחות העיתונאית של טיים אאוט, אני חושש שזה לא המקום להרחיב. מה גם שזה לא הסיפור –

הסיפור הוא איך התאהב באחת מאוד יוצאת דופן, ואיך בגלל אהבתו לשמנמנות (טוב, לחלק מאוד מסויים בגופן) הפך כמעט לנכה בכסא גלגלים. קראו לה אושרית,

והיא היתה בת עשרים כשדוד ב. כבר היה בן ארבעים ושתיים, גרוש + ילד + משכנתא על בית שלא גר בו, ויותר גרוע: מישהו אחר גר בו על חשבונו, עם אשתו. ועוד יותר גרוע: המישהו הזה היה הבוס שלו, שזמן לא רב אחרי הגירושין דפק מרפק לדוד ושאל: "מה הקטע של אשתך לשעבר?" – ככה בין חברים – וכל זה קרה שבוע אחרי שדוד קיבל קידום ענק בעבודה, ואשתו הרי כבר לא היתה אשתו, אז הוא אמר: "מצידי שתצא עם ערפאת" (שכבר לא היה בין החיים, אבל זו מטאפורה שתמיד עובדת).

שלושה חודשים אחר כך הבוס שלו כבר ישן אצלו בבית, אותו בית שקנה בכספי הירושה של הוריו, ושעדיין היתה עליו משכנתא מפלצתית, ולך תגיד משהו לזה שמשלם לך את המשכורת. כל יום היא מסיעה אותו לעבודה, נפרדים בנשיקה, מול עיניו של דוד, נשיקה שתמיד נמשכת חצי שניה יותר ממה שצריך – עשירית לשון שעושה סיבוב מהיר, כי הבוס שלו תמיד קופץ קצת, ממש טיפה, ומתרחק ממנה בחיוך חצי נבוך וחצי מנצח, וכך יצא שדוד התחיל לחלום איך הוא מפוצץ את הבוס שלו במכות.

רק שלא היתה לו שום סיבה לעשות את זה: הוא גם קודם בעבודה, גם קיבל בונוסים, וגם זכה ליחס אישי. אז מה עושים עם כל הטוב הזה, שבא לך ברע־רע־רע? זה מה שעושים: לוקחים אובססיה אחת, והופכים אותה לאובססיה אחרת. במקרה שלו קראו לה אושרית:

צעירה ממנו בעשרים שנה, שמנמנה בדיוק כמו שדוד ב. אהב, בדיוק הדבר שאפשר לדחוף לאשתו בפרצוף, הנה, קחי את המשכנתא שלך ודחפי לתחת, יש לי מישהי ששווה עשרים משכנתות – או משכנתאות – קשה להגיד "משכנתאות" ולהישמע רומנטי –

רק שהוא לא תיכנן שהאובססיה הזאת תשתלט עליו, ובטח שלא תילקח ממנו. כי יום חורף אחד, מים יורדים מהשמיים כמו דליים של מי שופכין ששכן נקמני במיוחד שופך מהמרפסת, היא נעמדה רטובה ועטופה במעיל מקסים שהבליט את אותו חלק בגוף בגללו אהב שמנמנות מלכתחילה, ואמרה לו: דוד, דוד, אני לא מרגישה שאתה באמת אוהב אותי, אני צריכה מישהו שיאהב אותי ככה שלא יוכל לחיות בלעדי ואיתך זה כיף אבל אתה לא באמת אוהב אותי, והוא –

שכל חטאו היה שחטף חיידק אושרית, חיידק שמנמנוּת,
חיידק שאותו איבר ספציפי שאצלה היה מפואר ומתוק ושופע וניתן לו בכזו קלות ונדיבות –
נשאר לבד ברחוב, לא הרחק ממקום עבודתו. ושתי דקות אחר כך, בעודו נשען על גדר אבן ומנסה להבין מה קרה פה, ראה את מכוניתה של אשתו לשעבר מתקרבת, ראה את הבן זונה יושב לידה, החיוך הקטן הזה על שפתיו, יודע שעוד כמה שניות הם יגיעו לעבודה והוא ירד והיא תתן לו נשיקה, עם טיפ טיפה לשון כמעט לא מורגשת חוץ מאשר לשלושה אנשים, לשניים שעשו את זה ולשלישי שהסתכל. והוא פשוט לא היה מסוגל לתת לזה לקרות: לקח צעד קדימה בשניה שהמכונית עברה אותו, וזו פגעה בו בכזו עוצמה, שכל מה שחש זה את האורות כבים בבת אחת, הכל נעלם, וזה אפילו לא כאב – זה היה כמו גל עצום ומוחלט שמחק לו את החיים בשניה אחת.

התעורר בבית החולים, אחרי שעתיים: זעזוע מוח, אגן שבור, והרבה עור קרוע ומשופשף בכל הגוף. אבל בניגוד לאיך שזה נראה כשהמכונית פגעה בו, שום פגיעה קטלנית – הוא פשוט עף הצידה. ועכשיו שכב במיטה, כואב במקומות שלא ידע על קיומם, לבדו, אשתו לשעבר לא הסכימה לבוא לבקרו, הבוס שלו כעס כל כך שרמז גם לחבריו לעבודה שעדיף להימנע מביקורים, בנו קטן מכדי לבוא בכוחות עצמו, וכך עברו שלושה ימים ושלושה לילות של בדידות וכאב, עד שביום הרביעי הופיעה לפתע אושרית: התנפלה עליו בבכי ובחיבוק וכמעט הטביעה את פניו בין אותם שני חלקי גוף שבעטיים הפך לאובססיבי מלכתחילה, ואמרה: רצית להתאבד בגללי? בגללי? והופ –

אובססיה נגעה באובססיה ונרגעה, שקר נגע בשקר והפך לאמת. תוך שנה הם התחתנו.