מעגל החיים

החיים בסך הכל מאוד בנאליים וצפויים. אתה נולד, אתה מת, ובאמצע יש כמה תחנות. יש אנשים שחושבים שהם יכולים לשנות את חוקי המשחק. אז חושבים. הונאה עצמית היא עוד אחת מהתחנות שבדרך. באופן אישי אני מקפיד למלא אחר כל ההוראות. תקראו לי צייתן. תקראו לי בורגני. תקראו לי יאיר לפיד. לא אכפת לי. אני עושה את מה שצריך לעשות. לא בחרתי את מי שהפכתי להיות. אני לא לסבית קווירית. אני גבר לבן. הגורל שלנו מאוד ברור. אנחנו משלים את עצמנו שאנחנו אינדיבידואליסטים גדולים, אבל לסיפור שלנו ישנו רק סוף אחד אפשרי: הרגע הזה בזמן שבו אנחנו מבינים שהפכנו להיות אבא שלנו. ומאותו רגע הכל ברור. כל החלטה שעשינו. כל בחירה שבחרנו. הכל היה לשווא. תלך הכי רחוק. בסוף תחזור להתחלה. אני מדבר על הנפש. לא על אשכים.

אני נמצא כבר בגיל שבו אבא שלי מציץ מכל פינה. לא אוכל להתחמק ממנו אלא באמצעות ניתוח לשינוי מין. זו אופציה רדיקלית מדי. אני לא מסוגל לדמיין את אבא שלי עם פאה ושדיים. אז איאלץ להמשיך ולסחוב את אבא שלי על הכתפיים. אני מביט במראה ורואה אותו. האם כשהוא מביט במראה, הוא רואה אותי? ניואנסים. רמזים דקים. רמזים עבים. דמיון של ממש. הקלסתרון. העיניים. הפה. הדיבור. צורת המחשבה. הפחדים. הכעסים. האובססיות. הטון הזה. הו, אלוהים, הטון הזה. ככל שהשנים עוברות, אני מבין עד כמה רצח אב הוא בלתי אפשרי. ככל שתדקור אותו, תירה בו, תחנוק אותו – כך הוא יופיע מולך במלוא עוצמתו. כאילו הוא עושה לך דווקא: חשבת שתתחמק ממני? הא! אבא יראה לך מה זה. לפעמים כשאני רב עם חברה שלי, באחת מאותן מריבות מעצבנות שפשוט קורות, אני מתחיל לנזוף בה ולהרים את הקול, והיא מיד שולפת את נשק יום הדין של המריבות: ״אתה נשמע כמו אבא שלך״. אני משתתק ומבין עד כמה חמור המצב. אם אני אבא שלי, אז למה זה הופך אותה? לאימא שלי? חברה שלי היא אימא שלי ואני רב איתה בתור אבא שלי? כאילו, זה מה שנהיה מאיתנו? באמת? סמיילי עצוב. לא, אתם יודעים מה – שני סמיילים עצובים!

אני זוכר שכשעזבתי את הבית ועברתי לתל אביב, הצעד הראשון של אבא שלי היה להכניס הליכון לחדר שהותרתי מאחוריי. זה הסימן המשמעותי ביותר לקץ הילדוּת והנעורים – את מקומך מחליפה מכונת כושר ביתית. ההורה שדאג לבנו, דואג עכשיו לעצמו. כשאני מגיע לביקור בבית הוריי, אחת לכמה חודשים, אני נכנס לחדר הישן שלי. אבא שלי בדיוק צועד על ההליכון. צועד ומתנשף. צועד ומתנשף. ״עשיתי כבר עשרה קילומטרים״, הוא אומר לי, ״תביא לי כוס מים. אני לא מרגיש טוב״. אני מביא לו. השבוע עשיתי צעד נוסף במסע שלי לעבר הפיכתי לאבי – קניתי אופני כושר ביתיים. ובכן, אפשר לומר שזה קרה מוקדם מדי. יש לי עוד כך וכך שנים עד לפנסיה, אבל אני גבר שברירי וכשאני עולה במדרגות לקומה השלישית – עוד לא הגעתי לקומה השנייה ואני מת. מכוני כושר מביכים אותי. אני לא נוהג להזיע בציבור. בשיעורי יוגה יש יותר מדי חתיכות. אז קניתי אופני כושר ביתיים. כמו סקס – ספורט הוא דבר שצריך לשמור אותו בתצורה האינטימית שלו. אני לא כוכב פורנו. גם לא לאנס ארמסטרונג. הרכבתי את האופניים הפוך אז הזמנתי מישהו שיפרק וירכיב אותם מחדש. כן כן, אני מכיר כבר את כל הבדיחות. אלה לא אופני כושר, זה מתלה משוכלל לבגדים. אוקיי, בסדר. נקסט. אני ויתרתי על אידיאת הגוף השדוף והרופס שמלווה אותי מאז ימי הבריט פופ של הניינטיז. לפי דיקטטורת הרפואה הקונבנציונלית העכשווית – זה ממש לא בריא. אדם צריך להיות בכושר כדי שיוכל לחיות כמו איזה מסכן עד 120. אפילו דיימון אלברן כבר מרים משקולות. אבל אם אין לי את הדימוי העצמי שלי, אז מה בעצם נותר לי? אה, כן, את אבא שלי.

בכל בוקר אני מתעורר. עולה על אופני הכושר ומדווש במשך 20 דקות. אני מדווש ומתנשף. מדווש ומתנשף. עושה כמה תרגילים סיבוביים עם הידיים ואחר כך בכיוון ההפוך. העצמות שלי מתפוקקות כמו פופקורן. אני בודק מה מצב הדופק בצג האלקטרוני. 120 זה גבוה מדי? כמה קילומטרים כבר עשיתי? שני קילומטרים. כמה זה שני קילומטרים? זה כמו מהבית שלי לחומוס אכרם. זה רחוק מדי. הגזמתי. אולי הייתי צריך ללכת לאכול חומוס במקום לדווש באמצע הסלון. אני צועק לחברה שלי ״תבואי הנה״. היא באה. ״עשיתי כבר שני קילומטרים״. היא עושה לי ככה עם היד. תנועה שמבטלת את כל מי שאני ומה שאני רוצה להיות. ״תביאי לי כוס מים. אני לא מרגיש טוב״. היא הולכת ומביאה לי כוס מים. אני לוגם מכוס המים. אבא שלי לוגם מכוס המים. ״אני אוהב אותך, אימא״, אני אומר לחברה שלי. ״אני אוהבת אותך, אבא״, היא עונה לי בחזרה. המהפך הושלם.