מחשבים מסלול מחדש: תעשיית האופנה הישראלית מנסה להתאושש מצוק איתן

תעשיית האופנה נראית על פניה מקום זוהר להיות בו: תצוגות, השקות, הרבה יופי, גלאם וטעם טוב. אבל כפי שמעידים לא מעט מעצבים וכתבות שחושפות את תהליך יצירת הבגדים בשנים האחרונות, המעורבות בה יכולה להיות עסק לא פשוט בכלל. בהסתכלות דרך עדשת המיקרו בתעשייה המקומית, אפשר לראות את המאבק במחסור בבדים, את מצוקת המתפרות, את עלויות תפעול הסטודיו ואת הקשיים בחינוך הלקוחות עם כל אלה מתמודדים מעצבים צעירים כמו גם בתי אופנה עצמאיים ומבוססים יותר. ואם כל זה לא מספיק, בחינת רמת המקרו מעלה בעיות גדולות אף יותר- היעדרו החוזר ונשנה של החורף הישראלי, מיתון כלכלי, חוסר תמיכה ממשלתית או עירונית, יוקר המחיה שמשאיר לכולנו תקציב מוגבל מאוד לרכישת בגדים, וכמו שגילו לא מעט מעצבים העונה – מלחמה.

צוק איתן הכה בבטן הרכה של תעשיית עיצוב האופנה המקומית, שעונת הקיץ היא העונה החמה שלה, תרתי משמע. המעצבים שמים את כל הכסף, המרץ ויכולות הייצור שלהם בתקופה הזו בידיעה שהלקוחה שלהם יכולה ליהנות מפריט קיצי במשך חודשים ארוכים; הם נערכים עם קולקציות גדולות יותר שמורכבות מכמה קבוצות, עם מלא גדול יותר של פריטים מכל דגם – בידיעה שגם אם לא הכל יימכר במהלך העונה עצמה, מכירות סוף העונה יתרמו לשיפור המאזן השנתי.

אז נכון שאף זמן הוא לא זמן טוב למלחמה ונכון שרוב המעצבים שהתבקשו להתראיין לכתבה לא הרגישו שזה ממש לגיטימי לדבר על הפסדים כלכליים לאור האובדן הבלתי נתפס בנפש, החורבן, החרדה והבלבול שמורגש בשני הצדדים. אך ההשלכות הקשות שעוד עלולות להכות בהם בהמשך הדרך בעקבות ההידרדרות הלא צפויה הזאת הן כן נושא שצריך לדבר עליו, כדי להבין שאופק ההרס הוא רחב בהרבה ממה שנוטים לחשוב.

 

"מאוד קשה להיות במקום הזה, בעיקר כי נהוג לומר שבמלחמה לא מדברים", אומרת סיביל גולדפיינר העומדת בראש קום איל פו, אחד המותגים שבאופן אמיץ ועיקש היה מוכן "להתלכלך" באמירה פוליטית בתקופה שכזו. את חולצות ה־Oh Peace! שהן יצרו במהירות הבזק בתגובה למצב לבשו וממשיכות ללבוש כל עובדות החנויות שלהן לאורך חודש הלחימה. "המצב רגיש מתמיד הפעם. בדקנו לפני עם הצוות שכולן מעוניינות בכלל ללבוש את החולצות. באופן לא מפתיע התברר שכולן בעד שלום". החולצות זכו להצלחה מסחרית נאה, אך גולדפיינר מודה שייתכן שהסיבה לכך היא גם המחיר הנמוך שלהן ביחס למחירי שאר פריטי הקולקציה הסדירה של המותג. גם בקום איל פו הרגישו את הפגיעה בתנועה בחנויות: "בנמל, אזור שאין בו מרחבים מוגנים, התנועה הייתה חלשה מאוד. הייתה תחושה של קהל חושש וזועם, שרכישת אופנה אינה בראש שלו במצב כזה. במהלך החודש דיברו הרבה על העסקים בדרום ועל הסבל שלהם, אבל שוכחים שגם המרכז נפגע, ובעיקר העסקים הקטנים שלא מקבלים הגנה. התשלומים לספקים הרי לא עוצרים, ועבור מי שאין לו אורך נשימה זה יכול להיות הרסני. אני חושבת שצריך לקחת אחריות ולחשוב על דרכי סיוע לכל הנפגעים מהמצב הזה".

ואכן, רוב המעצבים ובעלי הבוטיקים מדברים על ירידה של 30 אחוזים לפחות מצפי המכירות ביחס לתחילת העונה ולתקופות מקבילות, ועל היעדר תנועה בימים שבהם נשמעו אזעקות במרכז הארץ. במקרה של מעצבים שמתמקדים בשוק בגדי האירועים המצב היה אפילו קשה יותר: "בשיא המלחמה הגענו גם לירידה של 80 אחוז, ולמצב שבו אנחנו מבריחות לקוחות שמודדות שמלת ערב לחדר מדרגות באמצע המדידה", מספרת המעצבת מורן מדר, בעלת המותג מיס גיישה. אך הפגיעה המשמעותית ביותר עבורה דווקא לא הייתה במחזור המכירות: "בשבוע הבא היו אמורות להיות לי פגישות עם סדרת קניינים בצרפת. עבדתי במשך שנים ארוכות על הקשרים האלה בתקווה לייצא את המותג שלי. בשבועות האחרונים הגיעו בזה אחר זה מיילים שבהם הם הצהירו שעבורם, בגלל המצב, אני ספקית בעלת פוטנציאל בעייתי. נאלצתי לבטל הכל לעת עתה".

כמותה, גם המעצבת הצעירה מעיין פז, שהעסק שלה הוא בן פחות משלוש שנים, טוענת שהשפעת המלחמה על העסק שלה קטלנית: "הבוטיקים שנמצאים ברחובות נפגעו בצורה קשה יותר מאלה שבקניונים. בסטודיו שלי, שממוקם סמוך לשוק הפשפשים, אזור שבקיץ הומה מבקרים ותיירים, היה ממש מצב של עיר רפאים". פז חושבת שבתקופה הזו דווקא חשוב לדבר על הפגיעה בשוק ולקדם יצירה מקומית, שנותנת תמיכה כלכלית למעגלים עוטפים שלמים לשוק האופנה בארץ. בניגוד למעצבים אחרים היא לא מעידה על עיכוב ביציאת קולקציית החורף, אך מתכננת לשנות את מערך הייצור "כך שהוא יהיה מחושב יותר ופחות רגשי".

למריה ברמן, שבניגוד ליתר המעצבים ממקדת את מיטב מאמציה בעונת החורף, היה הרבה מזל העונה. "בגלל נסיעות שקדמו לעבודה על עונת הקיץ לא ממש הוצאתי קולקציה מסודרת הפעם, אלא פריטים בודדים בסדרות מצומצמות מאוד. אם הייתי יוצאת בקולקציה בסדר גודל רגיל היה מדובר באסון מבחינתי. לבד מהירידה שאני שומעת עליה מבעלי הבוטיקים שבהם אני מוכרת אני מרגישה את זה בסטודיו. פתאום בחודש האחרון נהייתה דממה, והאבסורד הוא בכלל שהסטודיו שלי, שנמצא בפסאז' אלנבי, הוא למעשה מקלט".

גם במקומות לא צפויים, כמו אתר האופנה המקוון Adika, שהרכישה בו לא מלווה בסיכון שנלווה ליציאה מהבית, חשו ירידה בתנועה: "הייתה בפירוש האטה של כ־30 אחוז במכירות", מעיד מנכ"ל האתר דדי שוורצברג. את הצטמצמות התנועה גם במרחב הווירטואלי הוא מייחס גם להיעדר הפרסום. "בחרנו לא להעלות פוסטים במשך ימים שלמים בפייסבוק ובאינסטגרם, פוסטים שהם למעשה חלונות הראווה שלנו. גם בניוזלטרים שלנו התייחסנו ברגישות האפשרית למצב. אלה לא זמנים לדבר בהם בשפה כיפית. לאף אחד אין חשק לזה וגם אין חשק לקנות או למכור".

גם החשק לעצב לא בשיאו: "המקצוע הזה מבוסס יצירתיות, השראה, תחושות, רגשות והרבה מחשבה. קשה להמשיך לשאוב מבאר היצירה כשיש מלחמה סביב", מסבירה פז. "אני חושבת שזה קורא להיערכות מחדש", מסכמת ברמן. "הבנה שהמצב כאן הוא לא יציב ואולי אין בכלל צורך שמעצב יכין מראש 60 יחידות מכל שמלה. יש לנו יתרון בכך שאנחנו מייצרים כאן ועם היד על הדופק, מה שמאפשר לנו להגיב מהר. ולכן אולי גם צריך להפסיק לתפור בזמן מלחמות".