מחוץ לגריד

בחול המועד העיר משתנה בחדות. הרחובות הראשיים מתמלאים. הטיילת, התחנה, נווה צדק, הסנטר – כולם עמוסים להתפקע. אבל הרחובות הקטנים במרכז העיר מתרוקנים מאנשים ואפשר למצוא חניה בכל רחוב שהוא פנימי מדי בשביל אנשי הפריפריה. וכך התנועה בעיר הופכת להיות סכיזופרונית משהו: מהצפיפות המטורפת שבאזור הכרמלית, אל רווחת החניה הבלתי נתפסת ברחוב העבודה. מעם ישראל חי אל בועה אוורירית במיוחד.

החלטנו להצטרף לזרם הנופשים ולצאת מהעיר. עלתה לי בראש תמונה מלפני ארבע שנים בערך: אנחנו לכודים במכונית באזור צומת מגידו, התינוק צורח בכיסא, מסביב פקק בלתי נגמר ואין לאן לברוח. נשבעתי אז שלא אנדוד יותר בחול המועד, לא אכנס שוב לתוך לב הישראליאנה עם ערמת ילדים במנשא, אבל כנראה לילדים בחופש יש כוח מניע גדול יותר מהבטחות נושנות וכך מצאנו את עצמנו במכונית בדרך החוצה. הצפון נחסם בפקקים אז הדרמנו. שדה בוקר, עבדת, אוהל בעין זיק ואחר כך ירושלים העתיקה: שער שכם, השוק, כנסיית הקבר.

מהר מאוד הטלפון שלי שבק חיים. הטלפון של הבן זוג קלט רק מדי פעם, כך שבלי להתכוון באמת התנתקנו. בלי מבזקים בסמארטפון, בלי וואטסאפים קבוצתיים, בלי גלילה אינסופית בפייסבוק. באמת יצאנו מהגריד. וכשיוצאים מהגריד הדרום נראה כמו המדבריות הצהובים של ניו מקסיקו, ולרגע היה נדמה שקרוון מבשלת המת' של וולטר ווייט וג'סי פינקמן יגיח מעבר למעיין.

גם העיר העתיקה בירושלים – עם כל צלייני פסחא וערמות החרדים שבה – נראתה כמו עיר קסומה בהודו, מלאה עולי רגל שבאו לקיים פולחן עתיק וסביבם מיני רוכלים פורסים את מרכולתם. לרגע נדמה היה שנפלנו כולנו מאיזה רומן רומנטי מסוף המאה ה־19. הכל כל כך אותנטי, פרימיטיבי ונאיבי. אין עם פלסטיני ואין ביבי, ואין מהומות בהר הבית רק כמה מטרים ספורים מאיתנו. איך אמר יאיר לפיד בפאדיחה שלו על זנון? "רגע אחד של שקט". הרגע הזה הקיף אותנו.

כשחזרנו הביתה, האצבע הדליקה מעצמה את המחשב. הכותרת דיברה על פירוק הרשות. אבו מאזן התייאש מאיתנו. הוא רוצה למסור את המפתחות. העתיד צופן בחובו איחוד פסטורלי של המדינה הציונית עם החמאס, או להבדיל: חרם קשה של כל מדינות העולם על הממלכה הציונית. בכל מקרה – שקט זה לא יהיה. בא לי לצאת שוב מהגריד, לחזור לאוהל, לטמון את הראש בחול של שדה בוקר.