קפיצה לגובה

עיר שרוצה לגדול ולהתפתח צריכה גם לדעת להרוס. על הגבול הדק שבין שימור לשמרנות

צילום אוויר של תל אביב. צילום: Shutterstock
צילום אוויר של תל אביב. צילום: Shutterstock
14 במאי 2014

אני מת על מגדלים. גדלתי ברמת גן באייטיז ואני זוכר איך היינו גאים בבניין וחצי שהיו בבורסה. מגדלים הם הוכחה לגאוניות של האדם. הם גם שיטה מצוינת לדחיסת כמויות גדולות של אוכלוסייה על שטח קטן מאוד. בעולם שהולך ומצטמצם זה נראה לי רעיון טוב; בישראל זה הכרחי.

לכן אף פעם לא התחברתי לתלונות על המגדול של תל אביב. בגדול מגדלים זה פתרון מצוין למרכז העיר. מובן שהייתי מעדיף שהדירות שיוקמו בהם יהיו נגישות למעמד הבינוני ולא רק לעשירי צרפת וניו יורק, אבל אם לא המגדלים האלו הייתה סכנה רצינית שאותם קולוניאליסטים יהודים היו קונים את הדירות המיושנות שלנו. אם כבר נגזר עלינו לסבול את פלישת המיליונרים ללב העיר, לפחות שיסתדרו בטור אנכי, יסתירו את הג'יפים שלהם בחניה התת קרקעית וישאירו את השאר לבני אדם. הבעיה היחידה של המגדלים בעיר היא החזיתות המכוערות שלהם, שבדרך כלל מורכבות מלובי נובורישי מצועצע, במקום מחנויות או בתי קפה.

אני חושב שההתנגדות האוטומטית למגדלים היא המקום שבו מחשבה ביקורתית בריאה הופכת לסתם שמרנות. אחרי 15 שנה עם חולדאי, כשחלקים שלמים בעיר הפכו ממקומות חיים ותוססים לגרסה מבאסת של הקניון הישראלי המצוי, הרבה מאוד תל אביבים, בייחוד במרכז העיר, רואים בכל דבר חדש סכנה. לדעתי הגישה הזאת הביאה לעודף שימור בעיר. התוצאות הוולגריות ביותר הן כמובן מתחמי התחנה ושרונה: שם הושקע הון בשחזור מבנים לא מעניינים ואחר כך באכלוסם בחנויות קונספט ובמסעדות בינוניות. השלטים של iDigital ומקס ברנר על בתי הטמפלרים – מין פוחלצים ארכיטקטוניים שמולאו בקש צרכני – לא טובים בהרבה מהמוסכים הצה"ליים שהיו שם פעם ובטח לא מצדיקים את ההשקעה המטורפת במתחם. למה לא לבנות שם שדרות חדשות או פארק – הדבר שהכי חסר במרכז העיר?

זה נכון גם לגבי הרבה מבנים משומרים אחרים. אני מתגעגע לתל אביב של לפני 15 שנה, שבה שלושה שותפים יכלו לגור בחרבת באוהאוס ולשלם 800 ש"ח כל אחד. אבל הימים האלו לא יחזרו. כשאותו בניין בלב העיר יוצא מפרויקט שימור־שיפוץ עם פרקט, מעלית ותאורת גן, הוא מופקע מהישג ידנו והופך לצעצוע למיליונרים, כמו שכל שדרות רוטשילד נהיו. ככה הולכת העיר שלנו ומתאבנת.

לדעתי הבניינים המשופצים הרבה פעמים פחות יפים מהמקור המתפורר, אבל זה כבר עניין של טעם. מה שברור הוא שאם בעיר הייתה הרבה יותר בנייה רוויה לגובה של שש עד עשר קומות, כמו בניו יורק או בפריז, מלאי הדירות היה גדל מעט ואולי גם אנחנו היינו מרוויחים מזה משהו. יש אפילו מצב שהבניינים החדשים היו יפים יותר. בסוף המאה ה־19 הרסו את כל פריז ובנו אותה מחדש. קמה צעקה איומה, אבל העיר החדשה נחשבת מאז לבירה האסתטית של העולם. גם בתל אביב מותר קצת להרוס.