לשקר יש רגליים

ויליאם מולטון מרסטון, הנחשב לאחד מאבות הפוליגרף המודרני, אינו בוגר הרווארד הטיפוסי שהיית מצפה למצוא בראשית המאה הקודמת. לצד קריירה אקדמית בפסיכולוגיה ולצד המחקרים שערך בשיטות לגילוי שקרים, הוא פיתח תיאוריות פמיניסטיות ובשעות הפנאי גם כתב ספרי קומיקס. ייתכן שכל תחומי העניין שלו מצאו את ביטוים בדמות הקומיקס המיתולוגית שפורסמה לראשונה בסוף שנת 1941, וונדר וומן – גיבורת-העל הנשית הנושאת עמה לולאת לאסו שמי שנלכד בה נאלץ לומר אמת.

ככל הנראה הפמיניזם היה אצלו תיאוריה, אבל לא דרך חיים, שכן לדברי ילדיו הוא שכח לתת קרדיט לאשתו אליזבת על אחד הרעיונות החשובים במחקריו. באחת משיחותיהם אליזבת העלתה את הרעיון שיש קשר בין עלייה בלחץ הדם ובין התרגשות. מרסטון פיתח את הגיגיה של אשתו לפרקטיקה לגילוי שקר באמצעות בדיקת לחץ דם, ובכך הניח את התשתית לבדיקת הפוליגרף.

על ראש הגנב

הרעיונות של מרסטון נשענים על כיווני מחקר שהנצו במאה ה-19 והתגבשו לכדי פרקטיקה במאה ה-20. אך הם מבוססים על עובדה הידועה אינטואיטיבית לכל בן אנוש כבר אלפי שנים: יש סימנים פיזיולוגיים להתנהגות פסיכולוגית. למשל, כשאנחנו משקרים אנו מאדימים, חשים פרפרים בבטן, פינו מתייבש.

שיטות לגילוי שקר המבוססות על הידע הזה מוכרות לנו מתרבויות קדומות. החוקר פול טרוובילו הצביע על עיסוק בנושא עוד באחת הוודות (אוסף הכתבים ההינדואים), שנכתבה כנראה בשנת 900 לפנה"ס, ומושאות בה עצות לזיהוי אדם שהטמין רעל: האיש אינו עונה על שאלות או שתשובותיו חמקניות, הוא רועד, פניו משנות את צבען, הוא עשוי לגעת בשורשי שערותיו באצבעותיו וינסה בכל האמצעים לעזוב את הבית.

היגיון פיזיולוגי עומד גם מאחורי מבחן הנהוג במסורת הבדואית. בטקס הבישעה נדרש אדם החשוד בשקר ללקק ברזל מלובן כדי להוכיח את חפותו. כווייה מעידה על דבר שקר, שכן פיו יבש ולא הפריש רוק. ישאל את עצמו כל אחד מהקוראים אם ההתרגשות מהמעמד אינה זו שגרמה לפה להתייבש.

גם בסין העתיקה הכירו את היובש בפה הנגרם בעת שחשוד משקר, אבל הסינים מצאו דרך פחות כואבת לבדוק את מידת היובש: החשוד התבקש לספר את גרסתו תוך כדי לעיסת אורז יבש. שקרן היה נכשל במשימה, משום שבלי רוק המרכך את האורז קשה להפיק צליל מהפה.

בספר "הפסיכולוגיה של השקר ושיטות לחשיפתו" מתאר פרופ' איתן אלעד מבחני שקר שהיו מבוססים על ההתנהגות הצפויה משקרן החושש לעורו. ערביי ארץ ישראל, למשל, השתמשו בשיח כתלה חריפה הצומח בינות לסלעים ומפיק ריח חזק. מסופר על שיח' שיצא לתור אחר האדם שאנס את בתו. הוא הזמין את גברי הכפר ללגום מים מכד שדופנותיו מרוחים בכתלה חריפה והצהיר כי האנס ימות ברגע שפיו ייגע בכד. אחד-אחד נכנסו הגברים לאוהלו הריק של השיח', וכשיצאו הוא נישק את ידיהם כמנהג המקום. רק ידיו של האנס, שחשש לחייו ולכן לא נגע בכד, לא הריחו מכתלה חריפה, וכך נתפס.

היגיון דומה הנחה נסיך הודי שהכניס חשודים בפשע לחדר עם חמור שזנבו משוח בצבע. הנסיך סיפר להם שהחמור ינער אם הפושע ייגע בזנבו. בזה אחר זה נכנסו החשודים לחדר, ורק אחד מהם יצא כשידיו נקיות מצבע וכך הפליל את עצמו.

אשם, בעזרת השם

היו שהעניקו לאל את הכבוד להכריע מי שקרן ומי דובר אמת, ולא הסתמכו על תגובה פזיולוגית. בימי הביניים הונהג משפט האל (Iudicium Dei בלטינית). העיקרון היה להעמיד את האשם במבחן כואב או בסכנת חיים, ואם הוא שורד, או אם אינו נפצע, הרי שהאל עמו – ומכאן שגם אמת בפיו. משפט האל הונהג בצורות שונות במאות 6‑12, ובמקרים מסוימים גם אחרי כן. התופעה היתה נפוצה בייחוד ברחבי אירופה, טוענת פרופ' אסתר כהן מהאוניברסיטה העברית, שחקרה את הנושא. לדברי כהן המקור לאמונה אינו ברור: "בעבר סברו שזו אמונה טפלה גרמנית, אבל חוקרים מודרנים טוענים כי זהו הליך נוצרי שנולד במסגרת החוק הרומי המאוחר במערב, ולא היה יכול לצמוח בעולם של עובדי אלילים".

בני התקופה היצירתיים מצאו דרכים מגוונות שבאמצעותן יוכל האל לכוונם לחקר האמת. במשפט הברזל המלובן, למשל, החשוד אוחז בידו מוט ברזל מלובן, צועד תשעה צעדים ונשבע שהוא אומר אמת. אם הפצע בכף ידו מגליד כעבור שלושה ימים, הרי שדיבר אמת. אם לא – שיקר. בטקס דומה מימי הביניים נשים שנחשדו בניאוף נדרשו ללכת יחפות על להבי מחרשות מלובנים.

ב"משפט המים הרותחים" החשוד נדרש להוציא אבן מתוך קדרה של מים רותחים. גם במקרה הזה בוחנים לאחר שלושה ימים את מצב הכוויות בעורו. אם הגלידו – סימן שהחשוד דובר אמת. ואילו ב"משפט המים הקרים", הליך שחזר בתקופה מאוחרת יותר, עם ציד המכשפות במאה ה-16, החשוד נזרק למי נהר כשהוא כפות בידיו וברגליו. אם משום מה משקלו הסגולי אפשר לו לצוף על פני המים, הוא נמצא זכאי. אחרת – הוא שקרן.

לדעת פרופ' כהן, כישלון או הצלחה במבחנים האלה היו ממילא ידועים מראש. "ההכרעה באשר למידת ההצלחה במבחנים היא סובייקטיבית", היא מסבירה. "שאלות כגון מהו פצע שהגליד או כמה זמן צריך לשהות במים היו נתונות לשיקולה של הקהילה שדחפה לקיום ההליך. פעמים רבות הצדדים הגיעו לפשרה, משום שאיש לא רצה לעבור מבחנים כאלה".

מסורת מבחני האל נעלמה במאה ה-13, כנראה בעקבות איסור שהטיל האפיפיור אינוצנטיוס ה-3 בשנת 1215 על כמרים לערוך את משפט האל על צורותיו השונות. אלא שההסתמכות על כוח חיצוני לא היתה נחלת הנצרות בלבד, וטקסים לגילוי האמת מוכרים לנו מתרבויות רבות. אחת הדוגמאות המופיעות בספרו של פרופ' אלעד היא זו של בני טוראג'ה (Toraja), החיים בסלווסי (Sulawesi), אחד מאיי אינדונזיה. בני שבט טוראג'ה מעריצים את התרנגול, בזכות יכולתו להבחין בין אור וחושך, והם מייחסים לו גם יכולת להבחין בין טוב לרע. כדי להכריע בין שתי גרסאות הם עורכים קרב תרנגולים אכזרי במיוחד. התרנגול הזוכה בקרב מעיד מיהו דובר האמת.

 

בונים את מכונת האמת

גם במאות הבאות לא פחת הרצון האנושי למצוא שיטות מהימנות ובדוקות לזיהוי שקרנים. עם התפתחות המדע והתפיסה הרציונלית היו מי שגייסו את הכלים החדשים לטובת המטרה.

כאשר אמצעים מתוחכמים למדידת לחץ דם פותחו במאה ה-19, התאפשר לבחון בשיטתיות ובאופן כמותי את הקשר בין הפיזיולוגיה להתנהגות פסיכולוגית, ונולדה הפסיכו-פיזיולוגיה.

פסיכולוגים איטלקים, שהבולט בהם הוא אנג'לו מוסו, חקרו באמצעות המכשירים האלה את הקשר בין התרגשות, מתח, פחד ולחץ דם. צ'זארה לומברוסו, גם הוא איטלקי, הוציא את התיאוריה ממגדל השן ובחן אותה בעבודת שטח עם המשטרה. לומברוסו היה חושף באגביות את החשוד לתמונת הקורבן או מאזכר את שמו באופן לא צפוי, כל זאת תוך כדי מדידת לחץ הדם שלו. ב-1902 הצליח לחלץ בדרך זו עגלון אומלל מאשמת רצח של ילדה בת שש.

מי שקידם באופן משמעותי את השיטה היה ג'ון לארסון שפיתח בהשראת המחקר של ויליאם מרסטון שהזכרנו קודם, מכשיר שרושם על גבי גרפים מדדי נשימה ולחץ דם, ושמו פוליגרף. הפוליגרף הועמד למבחן ב-1923 בבית המשפט של מחוז קולומביה (וושינגטון) בארצות הברית – וכשל בו. בחור בשם פריי הואשם ברצח על סמך עדות שנתן בחקירת משטרה. כמה ימים אחרי מסירת העדות חזר בו פריי וטען כי הודה במעשה כיוון שהבין כי הדבר יקנה לו תגמול. הסנגור ביקש ממרסטון לבדוק את פריי. מרסטון קבע שפריי דובר אמת, ונקרא להעיד בבית המשפט. השופטים דחו את עדותו וקבעו כי אין להסתמך על תגלית או על פיתוח מדעי שעדיין לא הוכחה תקפותם. התקדים הזה היה לאבן בוחן במשפט האמריקאי ב-70 השנים הבאות, לא רק בסוגיות הקשורות לפוליגרף אלא בסוגיות מדעיות בכלל. חמש שנים לאחר מכן נתפס הרוצח האמיתי, ופריי שלמזלו לא נידון למוות שוחרר.

גם בישראל הפוליגרף אינו קביל במשפט הפלילי, ותוצאות הבדיקה אינן משמשות ראיה. עם זאת, משתמשים בפוליגרף בהליכים קדם-משפטיים, למשל לצורך הוצאת פקודת מעצר או עיכוב הליכים. במקרים כאלה תוצאות הבדיקה יכולות להשפיע על שיקול דעתו של השופט. במשפט האזרחי הפוליגרף קביל בתנאי שיש הסכמה בין הצדדים. במקרה כזה תוצאות הבדיקה של הצדדים שבמחלוקת יכריעו את הכף. בשנים האחרונות הכניס השלטון הפדרלי בארצות הברית, וכמוהו גם ממשלת אנגליה, את מכונת האמת לתוכנית לטיפול בעברייני מין. בתקופת השחרור על תנאי עבריין המבקש לשמור על חירותו חייב להוכיח אחת לכמה זמן באמצעות פוליגרף כי לא ביצע עברת מין.

למרות הכישלון בזירה המשפטית, במרוצת השנים הפך הפוליגרף לכלי חשוב בעבודת המשטרה. לצד התפתחויות בזיהוי תגובות פיזיולוגיות, חלה התקדמות גם בהיבט הפסיכולוגי של הבדיקה. בתקופה הראשונה נהגו להציג רק שאלות רלוונטיות למקרה. עם הזמן הבינו ששיעור ההתרגשות מהשאלות שונה בין אדם לאדם. כדי להתמודד עם המגבלה הזאת הוסיפו שאלות בלתי רלוונטיות, וכך היה אפשר להשוות בין התגובות. בעת חקירת שוד, למשל, הנחקר עשוי להישאל: "האם שדדת בנק?" וגם "האם שדדת חנות?". ההשוואה בין התגובה לשאלות היא שמכריעה את הכף. ההנחה היא שאצל אשמים תימצא תגובה חדה בשאלות הרלוונטיות, ואילו אצל החפים מפשע זה לא יקרה.

לא על הפוליגרף לבדו

שיטה נוספת המשמשת לבדיקת שקר באמצעות פוליגרף נקראת פח"מ – ראשי תיבות של "פרטי חקירה מוכמנים" (כלומר מוסתרים או חבויים). בשיטה זו החשוד נשאל על מאורעות או חפצים שרק מי שהיה מעורב בפשע יוכל לדעת עליהם או להכירם.

לדברי ד"ר גלית נהרי, חוקרת ומרצה במחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן, שיטה זו עובדת במישור הקוגניטיבי: "אם כלי הרצח הוא מספריים, למשל, רק מי שהיה בזירה יודע זאת. מציגים לנבדק כמה תשובות אפשרויות לשאלה מהו כלי הרצח – למשל אקדח, מספריים וגרזן – ומודדים את התגובה הפיזיולוגית שלו לכל אחד מהם. כדי להבטיח שהגירוי לתגובה נובע ממעורבות בפשע, לעולם לא מתבססים על פריט מוכמן אחד, אלא על סדרה של פריטים מוכמנים".

במקרה שאירע בארץ השתמשו בשיטת הפח"מ לאיתור גופה. החוקרים, שלא ידעו היכן הגופה מוסתרת, הציגו לשלושת החשודים ברצח תמונות של כמה אתרים אפשריים להטמנתה. הצלבה של החקירות העלתה כי לשלושתם נרשמה עוררות אמוציונאלית כשצפו בתמונה של באר באזור הרצח. החוקרים מיהרו לבור ומצאו בו את הגופה.

כשבודק פוליגרף משתמש בפריט חקירה מוכמן עליו להיות ער לנסיבות שעלולות לעורר תגובה חריגה ושאינן קשורות למקרה הנחקר. הנה הסיפור שמדגים מדוע: קטטה המונית הסתיימה ברצח באמצעות אבן שפה של מדרכה. בבדיקת פוליגרף שנערכה לאחד החשודים הוא נשאל מה היה כלי הרצח, והוצגו לפניו כמה חפצים. כשהוצגה לו האבן נרשמה תגובה חריגה לעומת תגובותיו לשאר המוצגים. מכיוון שבשאר השאלות הנבדק נמצא דובר אמת, בודק הפוליגרף לא היה שלם עם ממצאיו וקיים עם החשוד שיחת בירור. התברר כי בשבוע שלפני הבדיקה שהה החשוד במעצר. מתחת לשולחן השוטר שחקר אותו הונחו ממצאי חקירת המאורע, ובהם אבן השפה המגואלת בדם. משום שהחשוד צפה בה זמן כה ממושך, היא היתה מוכרת לו ולכן עוררה תגובה שונה מהחפצים האחרים.

תודת הכותב לפרופ' אסתר כהן מהחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, לד"ר אוֹרי אמיתי מהחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה, לד"ר גלית נהרי, חוקרת ומרצה במחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן, לפרופ' איתן אלעד, ראש תחום קרימינולוגיה במכללה האקדמית יהודה ושומרון ולמורדי גזית, גזית מכון פוליגרף ואבחון מידע