לא ככל האומות

לא הלכתי לראות את ג׳סטין טימברלייק בפארק הירקון. אין לי מה לחפש בגולדן רינג; לשבת על כיסא נוח לצד סלבז שמקבלים כרטיסים בחינם מרני רהב ומעלים סלפי שלהם לאינסטגרם, כאילו שהם נהנים. סלבריטאים ישראלים יקרים, אתם אנשים משעממים וצפויים. תתחילו לעשות סלפי בהלוויות ובסקס. מה יותר חשוב – הסלפי או ההופעה? ברור שהסלפי. ג׳סטין קיים כל עוד אתה קיים. הסלפי הוא ההוכחה הרשמית לאפשרותה של הנאה. האפשרות אף פעם לא באמת מתממשת. זה לא מקרי שכל הסלפיז נראים אותו דבר – מחייכים כמו דבילים כשבקצה הפריים מתרחש דבר מה. לא חשוב מה. הסלפי קובע את גבולות האקסטזה – התמונה מקבעת את הזיכרון. מה תזכרו מההופעה של ג׳סטין טימברלייק? זה פופ תאגידי. הוא מוחק את עצמו בזמן שהוא מתרחש. בסופו של דבר יישאר לכם הסלפי. איפה צילמתם את הסלפי הזה? בהופעה? בבית הקפה? בבית של ההורים שלכם, רגע לפני שהם הודיעו לכם שסבתא הולכת למות? ותמיד, תמיד הפרצוף המחייך הזה. מה אתם כל כך מרוצים? הכל מתפורר סביבכם. העתיד קודר. הכלכלה קורסת. מדינות נמצאות באנדרלמוסיה. ההיסטוריה כפי שאנחנו מכירים אותה מגיעה לקצה. אבל העיקר שיש לאייפון מצלמה קדמית. זה מה שייזכר מהאנושות: נשק גרעיני ומצלמה קדמית. אומרים שהג׳וקים ישרדו את סוף העולם. ג׳וקים לא יודעים איך לעשות סלפי. אולי זה סוד ההישרדות שלהם. הם לא אוהבים פופ ולא יודעים לצלם. הם עסוקים בחיים עצמם. אנחנו עסוקים בכל מיני שטויות אחרות – בסלפי ובמלחמות.

לא קניתי כרטיס ב־700 ש"ח לרולינג סטונז. ב־700 ש"ח אני מעדיף לקנות אולר שווייצרי, סכין קצבים, מבער, שוט, פטיש שניצלים, מסור חשמלי ורובה ציד. לפצוע את עצמי, לחתוך את עצמי, לשרוף את עצמי, להצליף בעצמי, לדפוק לעצמי פטיש בראש, לנסר את עצמי, לירות בעצמי ולדמם למוות. הכל, העיקר לא ללכת להופעה הזאת, שבה חבורה של זקנים תאבי בצע מבצעת קאברים ללהקה שהם היו פעם. זו סיבה למסיבה? זה הדבר הכי מדכא שאני יכול לחשוב עליו. יותר מדכא מלהזדקן. אימא׳לה, מיק ג׳אגר במכנסי טייץ שלוחצים לו על הפרוסטטה הדולפת. שר בפעם הטריליון את “Start Me Up״. מיק, יא חתיכת רובוט מיליונר, הלוואי שתחיה לנצח ושהאישיות הבימתית שלך תמות בייסורים קשים.

רגע, מה עם הבקסטריט בויז? אה, ברור. קניתי כרטיסים לכל הגרושות שאני מכיר. אלה שגדלו בניינטיז, התאהבו בשנות האלפיים, התחתנו, עשו ילד אחד או שניים, גילו שבעלן בוגד בהן עם מישהי שנראית כאילו יצאה מלהקת בנות ישראלית כושלת (ללדין), התגרשו ונזכרו בשיר של הבקסטריט בויז שהן אהבו בגיל 15, כשנדמה היה שבחורים הם היצורים הכי טהורים בעולם – ״שואו מי דה מינינג אוף ביינג לונלי״. את הבדידות הן החליפו באירוניה. כן, בוא נלך להופעה של הבקסטריט בויז בקטע מודע לעצמו. יעני דחקה על הפופ הניינטיזי הדביק. נשיר את השירים כאילו שאנחנו לא מתכוונות לאף מילה. אבל אתן כן מתכוונות! אתן רק לא יודעות את זה! זו לא בושה להיות מעריצה פקאצה!

על מה כל ההתלהבות? על מה הרעש? הופעות מחו״ל. אז הופעות מחו״ל. איך זה יכול להיות שגם הדבר הכי חילוני, הכי אזרחי, הכי כיפי – הופך כאן לאובססיה לאומית. כולם מדברים על הקיץ המדהים הזה. סופרים כל זמר וכל להקה כאילו שהם עושים בדיקת נוכחות בגדוד של גולני. מספרי ברזל להתפקד! ניל יאנג? כן המפקד! פיקסיז? כן המפקד! אפילו הלא פטריוטים המקצועיים ביותר מתרגשים כאילו שהם גילו שחברה שלהם בהריון ועומדת ללדת תינוק שנראה כמו לנה דל ריי (ברווז חסר ישע). ההתרגשות היא לא רק מוזיקלית. אני מעז לומר שהיא בכלל לא קשורה למוזיקה. בואו נהיה כנים – בסופו של דבר, אף אחד לא נהנה בכל ההופעות האלה. מדובר בחוויות חברתיות מעיקות שהמוזיקה היא הפרמטר האחרון שבהן, וגם היא – סובלת מתנאי השטח. אנשים נדחסים, מזיעים, עומדים שעה־שעתיים, כואבות להם הרגליים ואז הם הולכים הביתה. חוץ מהסלפי, מה יישאר להם? הגאווה. הו הגאווה הפרובינציאלית. הרי זה תמיד מסתכם בעובדה הפשוטה: אנחנו בסך הכל רוצים שיאהבו אותנו. וכמו ילדים להורים מזניחים – גם אנחנו מתבלבלים לפעמים בין אהבה וכסף. רק ילידים עם רגשות נחיתות יכולים לחשוב שיש איזושהי משמעות סימבולית לכך שאמן מולטי מיליונר מואיל בטובו להגיע לכאן לאיזו חלטורה נחמדה. לא, זה לא אומר שנהיינו מדינה מערבית ככל המדינות. במדינות מערביות לא מתעסקים בהופעות של ריהאנה במהדורת החדשות המרכזית ובשערי העיתונים. אנחנו פשוט חבורה של מסכנים שצמאים לתשומת לב. כל סוג של תשומת לב.

הדור הכי קוסמופוליטי. דור האינטרנט. הדור שהעולם פתוח לרגליו. שיכול לטוס מתי שהוא רוצה ולאן שהוא רוצה. שראה כבר הכל. שהיה בוומבלי בלונדון וב־02 בברלין ובמדיסון סקוור גרדן בניו יורק – הדור הזה עדיין מתלהב מהופעות מחו״ל כאילו שהשנה היא 1964 ומשרד החינוך לא מרשה להכניס את הביטלס לארץ. יש דברים שלא משתנים – מנטליות הסגר לא מתפוגגת. הישראלים עדיין מרגישים כאילו הם גרים בקהילה מבודדת במזרח אירופה. אוי, הנה הקרקס הנודד מגיע לעיירה. הוא יעניק לנו כמה רגעים של נחת ויעבור לעיירה הבאה. אל דאגה, העיירה תישאר אותה עיירה.

ספרו של ניסן שור, "לרקוד עם דמעות בעיניים", יצא בהוצאת רסלינג. בימים אלה הוא כותב את ספרו השני