כל הקרוז הזה
קולקציות קדם אביב 2015 נחשפו החודש בתצוגות ראוותניות. תגידו יפה שלום להשראות העתידיות של רשתות האופנה המהירות
לאופנה יש שתי עונות מלפפונים: חודשי הקיץ, שבהם גוברת הציפייה לקולקציות שיציגו בתי האופנה הנשיים בחודש ספטמבר; ועונה קצרה יותר בין תצוגות אלה לבין קולקציות החורף של פברואר. את המרווח הזה מילאו בשנים האחרונות הקולקציות הקדם עונתיות, אלה שהוצגו לרוב בחדרי שואו רום פרטיים לעיני קומץ עיתונאים וקניינים והכילו בעיקר בגדים מסחריים ואפילו מסחריים מאוד.
עונת הקדם סתיו ועונת הקרוז או הריזורט (למעשה קדם האביב) יועדו להשתלט על מדפי החנויות דווקא בשלהי החורף, סמוך לחג המולד שבו נוהגים לקוחות בתי האופנה היוקרתיים לברוח מהקור לחופשות במקומות אקזוטיים. לפיכך התאפיינה האופנה הזאת במוטיבים מפוספסים של בגדי מלחים, בגדי חופשה קלים כעליוניות קפטן ושמלות שמתאימות למסיבות חוף, כמו גם בגדי קז'ואל שקל ללבוש ולשלב בזמנים שבין לבין. היו בה סוג של קלילות דעת ואפילו עצלות עיצובית, עקב ההמתנה לרעיונות חדשים שאמורים להבשיל בשבועות האופנה הרשמיים.
המהפך במעמדן של קולקציות הביניים וכמות ההשקעה המוקדשת ליצירתן והצגתן התפתחה בהדרגה בשנים האחרונות. הדבר הלך יד ביד יחד עם החשיבה על אופנה כחלק מאורח חיים פרקטי – מהלך שהתבטא בעונות האחרונות בקולקציות הרשמיות שהפכו ריאליסטיות ושימושיות יותר, פחות אמנותיות ופחות מעוררות השתאות. אולם הגושפנקה העיקרית הגיעה מטבלאות המכירות: בראיון שהקדים את תצוגת הקרוז הראשונה שהציג בית לואי ויטון בשבוע שעבר הודה מנכ"ל החברה שקולקציות הביניים תופסות 70 אחוז מנפח המכירות השנתי של המותג, וההנחה היא שזהו המצב בתזרימים של מרבית הבתים הגדולים.
על רקע העובדה הזאת קל יותר להבין את המניע לתצוגה המושקעת שהציג הבית במונקו, שעבורה הוטסו לנסיכות הזעירה שלל עיתונאי אופנה מרחבי עולם. גם הקולקציה שהציג המעצב הטרי יחסית של הבית, ניקולא גסקייה, הייתה מתקדמת יותר מבחינה עיצובית מקולקציות הקדם הקודמות של הבית. בהשראת מקור פשוט יחסית – מעמקי האוקיינוס – הציג הבית פיתוחי בדים חדשניים, כגון תחרות שזורות חרוזים בדוגמאות קורלים שהצליחו להימלט ממלכודת הקיטש, חליפות מחויטות שהיו מעין הכלאה בין חליפות צלילה לבין מדי דיילות עם הרבה תחכום וסקס אפיל ופרופורציות חדשניות ששמרו על פרקטיות.
הכיוון המציאותי שאליו החליט גסקייה לקחת את הבית מושפע ללא ספק ממלאכת הרכבת המלתחה הפרקטית שמציג רף סימונס מאז תחילת כהונתו בבית כריסטיאן דיור. סימונס העלה תצוגת קרוז ראוותנית במכוון, עבורה נדדו אנשי התעשייה לחצר הצי שבברוקלין. מעבורת שנשאה את לוגו החברה השיטה אותם לסט המינימליסטי אך העוצמתי שעליו הוצגה הקולקציה שאותה כינה המעצב "מסחרית במודע". המוטיב המרכזי בה היה מטפחות המשי – הצעיפים המרובעים שפעם היו נחלת הבית הצרפתי המתחרה הרמס ושהופכים בהדרגה למוטיב חוזר נוכח בעיצוביו של סימונס שהחזירו את המונח הצרפתי פלו – רכות וזרימה לבגד – למרכז התודעה. זאת באמצעות צלליות רכות שהורכבו מנפילות חופשיות של מרובעי המשי המאוירים, השתלשלו ממכפלות הבגדים והפכו לחלק הקדמי ולחלק האחורי של הגופיות בחיבור רצועות ספגטי קטנטנות.
היו בתלבושות האלה רמיזות ללבוש ספורט אמריקאי, אך הן עורבבו בהרבה שיק פירזאי שגרם לקולקציה להרגיש כמו בשורה אופנתית רעננה. את הקרקע לשתי התצוגות האלה הכין בית שאנל, שבעשור האחרון מפיק תצוגות קדם עונתיות שעומדות בקנה מידה אחד עם מופעי הקוטור של הבית. העונה בחר קארל לאגרפלד בדובאי כבית לקולקציית הקרוז. התצוגה עצמה הועלתה במיוחד עבורה בארמון שנבנה על אי מלאכותי בכמיליון וחצי יורו.
הנטייה של מעצב הבית לשלב מוטיבים מהתרבות הקרובה לסט התבטאה הפעם בדוגמאות כאפייה מעוטרות חרוזים על בדי שיפון ועל עבודות פאייטים ורקמה ראוותניות ברוח התפירה העילית שחיבקו את רוח היוקרה של בירת המותרות החדשה. כתוצאה משלוש התצוגות הללו צומחת מפת טרנדים בין עונתית חדשה שמאיצה את מעגל האופנה. המרוויחות הגדולות מאופן התצוגה הפתוח צפויות להיות דווקא רשתות האופנה, שמקבלות מנה גדושה יותר של רעיונות מסחריים ויכולות לשאוב מהם השראה לקולקציות המתעדכנות במהירות עצומה של עסקים שלא פועלים לפי עונה אלא לפי משלוח שבועי של סחורה חמה.
