כך ניצחתי במירוץ: ניסן שור מתבגר ומתגבר

אני בשלב של החיים שלי שבו פעולת המחיקה מעניינת אותי יותר מכל דבר אחר. די, סיימתי כבר את שנות ההתבגרות. גם הדילמות של גילאי העשרים פלוס נמצאות מאחוריי. אני בן אדם אמיתי. אני יודע מי אני. יותר חשוב מזה – אני יודע מי אני לא. אם הייתם שואלים את עצמי בן ה־16 אם הוא מרוצה מעצמי בן ה־35, אני מניח שהוא היה די מבסוט מעצמו. אפשר לומר שבסך הכל לא עשיתי משהו שנוגד את הערכים המוסריים שקבעתי לעצמי כשהייתי טינאייג'ר זועם. בעיקרון, אני מאמין שאתה צריך להישאר טינאייג'ר זועם כל חייך, רק להבין שהזעם עלול לכלות את כל האנרגיות היצירתיות שלך ואז לא יישאר ממך כלום אלא זעם טהור. עדיף שתהיה נחמד כי החברה יודעת לעכל רק את האנשים הנחמדים. את האנשים הזועמים היא מתייגת כתמהוניים או נותנת להם תוכניות רדיו בשעות הצהריים והופכת אותם לבדיחה. כיום אני מגדיר את עצמי כטינאייג'ר בורגני זועם ונחמד. כשאני רואה אי צדק בעולם אני לא אומר ״עולם, אני שונא אותך״. אני פשוט קונה אוכל אורגני ומקווה שיהיה טוב. לפעמים כשאני יוצא מהדירה שלי, אני הולך ברחוב ולא מאמין שזה באמת קורה – אני גר לבד, עם חברה שלי, ויש לי כרטיס אשראי, אופניים וטוסטר. עברתי לתל אביב לפני 14 שנה וזה עדיין נראה לי כמו משהו על טבעי. לא יכול להיות שאני אדם עצמאי. אולי פתאום ביום בהיר אחד אבא שלי יתקשר אליי ויגיד לי – ״תחזור הביתה. עכשיו!״. ״אבל אבא״, אני אגיד לו, ״יש לי חיים כאן בתל אביב. אני לא יכול לחזור. תן לי עוד איזה שנה שנתיים לסדר כמה עניינים״. ״לא״, הוא יגיד לי, ״אני אבא שלך. אמרתי לך עכשיו, אז עכשיו. תעזוב הכל ותבוא״. ומה אני אעשה? אני אקפל את כל הדברים, אעזוב את החברה ואחזור להורים. אין ברירה אחרת. זה איום שמרחף עליי. אני לא מפחד מאינתיפאדה שלישית. הסיוט שלי הוא חדר הילדוּת שלי, עם הפוסטר של ״התפוז המכני״ והספפה. וכוּסמת. אני כבר ילד גדול. אני לא רוצה לאכול יותר כוּסמת.

בשבוע שעבר קניתי 12 זוגות תחתונים. זה המהלך הכי בוגר שעשיתי מאז שהתחלתי לחסוך לפנסיה. כבר שנים שאני מסתובב בתחתונים קרועים שאימא שלי קנתה לי בשוק תלפיות בחיפה – מהסוג שמגיע בגלילי פלסטיק. חמישה גלילים ב־20 ש"ח. התחתונים האלה נולדו כשישראל עדיין הייתה בלבנון, בערוץ 2 שידרו את ״שמש״ ואת ״רק בישראל״, ובדיוק יצא התקליט השני של דנה ברגר. לעזאזל. יש לי תחתונים שהם פחות או יותר בגיל של רוב ההיפסטרים שמסתובבים בעיר הזאת. זה הגיע למצב שנפערו בהם כאלה חורים גדולים מאחור שזה נראה כאילו פתחתי כרטיס בגריינדר. הם היו כל כך קרועים שחברה שלי שאלה אותי אם זו הצהרה פוליטית. כן! זו הצהרה פוליטית! אני לא אחליף תחתונים עד שישחררו את פולארד! אז הלכתי למשביר לצרכן וביקשתי מהמוכרת תחתונים, אבל שתעשה את זה באופן דיסקרטי. היא בחנה אותי ואמרה – ״מידה סמול?״. נעלבתי. לקחתי שתי חבילות אקסטרה לארג' והלכתי הביתה. זוהי תחילתו של עידן חדש. תחתונים חדשים. אדם חדש. אימא, את לא צריכה להתעניין יותר במצב האשכים שלי! (הם מכוסים. חמים להם ונעים להם).

אז מה יש למחוק? את האני האסתטי. להעלים כל זכר למי שהייתי עד שקניתי תחתונים חדשים (התחתונים כנקודת האפס). די. מיציתי. אין לי כוח יותר לקשקושים. אני לא זקוק יותר להגדרה עצמית שנובעת ממקסימליזם אופנתי. לקחתי את כל הבגדים שהיו לי, שמתי אותם בשקית וזרקתי לזבל. את הטישירטים האירוניים עם ההדפסים של החתלתולים, הדובים והאיילים – לפח; את החולצות של הלהקות שאהבתי או שלא אהבתי (למה הייתי צריך חולצה של שיקגו?) – לפח; את המכנסיים המחויטים האדומים ובצבע קרם (על מה חשבתי?) – לפח; את חולצות הפולו בצבע ורוד בזוקה כאילו שהייתי תלמיד קולג' – לפח; גם את אוסף הסניקרז – לפח. מה השארתי? רק בגדים מונוכרומטיים. וסנדלים. למעשה, זאת המדיניות שלי מעכשיו והלאה: אני קונה רק בגדים בצבעי שחור, כחול או אפור. מקסימום בז'. זה לא עניין של נוחות. את הנוחות אני משאיר לבהמות ישראליות מצויות, עם ג'ינס, חולצה לבנה, כרס וכוס בירה. זו הצהרה קיומית. כמו שאדם ברוך לבש רק חולצות ג'ינס. הצבע המונוכרומטי משקיט את הרעש. יש בני 50 שמתעקשים ללבוש טישירטים עם הדפסים צבעוניים שהם רפרנסים תרבותיים. אם נבדוק, אולי נגלה שיש קורלציה ביניהם לבין ציבור חובשי הפאות. אני לא רוצה להיות קוּל יותר. ליתר דיוק – אני לא צריך להיות קול יותר. הגיל גורם לאנשים לעשות דברים משונים. המבוגרים לא מבינים שהדבר הכי לא משונה בימינו זה להיות משונה. אני עדיין מספיק צעיר כדי להבין שאני לא צריך להתאמץ יותר.

אני ניצחתי במירוץ. הייתי שם. היה כיף. עכשיו אני יכול להרשות לעצמי להיות אלגנטי. ללבוש טישירטים מחוקים. שאי אפשר לזהות בהם את ההעדפות שלי או את קבוצת ההתייחסות שלי. אני שייך לעצמי. יש לי תחתונים חדשים. יכול להיות שזה כל מה שאי פעם רציתי.