כדור הרגעה

רצה הגורל וביום שבת הקרוב אהיה בליסבון. יצאתי לנופש. תכף אשוב. אני משתדל לשמר את הרגלי החופשה שלי במתכונת הסתדרותית – אני לוקח את מה שמגיע לי, מתי שמגיע לי. אף שאני אזרח עצמאי ופרילנסר נצחי – כמו רוב הדור שלי – אני לא מוכן להשתעבד להנחות היסוד המוטעות של שוק העבודה הנוכחי: תרדוף אחרי העבודה הבאה. תפחד על המקום שלך. תעבוד נונסטופ כי אולי יום אחד כבר לא תהיה לך עבודה. אם לרגע אחד תנטוש את המשבצת שלך – מיד תוחלף במישהו אחר. זה עולם של זאבים שמוציאים חשבוניות. אתה יכול להיות זאב. אתה יכול להיות גם סתם עצלן – לשבת על העץ שלך בסבבה. ללקק לעצמך את הפרווה. לאכול כמה עלים וליהנות מהחיים. בכל שנה, אני לוקח לעצמי במצטבר חודש חופש ושיילכו להזדיין כולם. הפרילנסר הוא העבד הנצחי של מנטליות השוטף פלוס 60. אם הוא לא ישחרר את עצמו מכבליו, מי ישחרר אותו, מי? תנו לי את דמי ההבראה שלי, חזירים קפיטליסטים שכמותכם, ותעזבו אותי בשקט.

בכל רגע שאתה עובד – אתה מת. האדם העסוק, הכלוא במשרדים, בקיוּביקלס סטריליים שמגודרים בחומות פלסטיק ופיברגלס, בבניינים גדולים עם קפטריות ותאי שירותים – את כל עולמו הוא מפסיד. את השמש. את הים. את האהבה. את הסקס. את הכיף. החופשה מזכירה לו שעדיין נותר בו משהו אנושי. הוא לא רק אדם עובד. הוא אדם. עם תשוקות ודחפים ורגשות. החופשה מחזירה לו את צלם האנוש שהלך לאיבוד במבוכים החשוכים של התעסוקה הרעועה. האדם הנופש הוא האדם החופשי. הוא שואף לחזור אל המצב הטבעי שלו. המצב הטבעי הוא החופשה. לא העבודה. כשפוליטיקאים ציניים שואלים את העם – "אם המצב כל כך גרוע ואין לכם כסף, איך זה שאתם טסים לחו"ל פעם־פעמיים בשנה?". העם צריך לענות – "אם לא נטוס לחו"ל נשתגע. כי אתם משגעים אותנו. אתם מחריבים את הזכויות הבסיסיות שלנו. הזכות לנופש היא זכות ראשונה במעלה! היא חשובה לנו יותר מכל דבר אחר! יותר מהדמוקרטיה! יותר מהעתיד! זו לא הפנסיה. זה לא המזון. בזכותה אנחנו שורדים כאן! בזכות ההבטחה לסוף שבוע אחד, שבוע אחד, חודש אחד, של שקט מהמדינה. זו הבטחה אלוהית. אל תיגעו לנו בה, יא פארטי פּוּפּרז!".

לדאבוני הרב הסתבר לי כי ממש באותו יום שבת יתקיים בליסבון גמר הצ'מפיונס ליג. אם הייתי יודע על כך מבעוד מועד – הייתי דוחה את הטיסה, מבטל את החופשה ויורד למחתרת. חבר סיפר לי שריאל מדריד משחקת נגד אתלטיקו מדריד. לא היה לי מושג. הנושא עד כדי כך לא מעניין אותי. אני חושב על עשרות אלפי אוהדי הכדורגל שיציפו בהמוניהם את רחובות העיר, בשאגותיהם, בחולצות ובצעיפים, לוגמים גלונים של בירה, שרים שירי עם שמפארים את השחקנים המולטי־מיליונרים, מרגישים שהקבוצה היא שלהם אף על פי שהיא שייכת לשייחים מנסיכויות הנפט – ואין לי אפילו שמץ של הזדהות גברית איתם. אולי אמפתיה. בעיקר רחמים. גם רחמים עצמיים. מה לי ולהם? חבורה של חוליגנים שרודפים אחרי אלה שרודפים אחרי הכדור. כדורגל הוא אחד המפלטים האחרונים של הגבריוּת הישנה – בתקופה שבה בכל שנה נמדדת ירידה באיכות ובכמות הזרע ונשים כבר לא לוקחות כמובן מאליו את ההגמוניה הגברית המתפוררת, הגבר המערבי הוא בחזקת חיה שאוטוטו נכחדת. אלה לא אוהדי כדורגל שיבואו לגמר הצ׳מפיונס ליג. אלה שאריות שנותרו מעידן האדם הקדמון. אפילו חנונים אוהבים כדורגל – זה מחבר אותם למקום קמאי שבדרך כלל הם בזים לו אך בסתר לבם כמהים אליו. לאוהד הכדורגל אין ברירה אלא לשמר את סמלי הססטוס שעוד נותרו לו, תוך כדי הבנה שמדובר אך ורק בסמלים. על מגרש הכדורגל הוא עדיין הבוס, השליט הדומיננטי. מחוץ למגרש הוא מפעיל אלימות ממוסדת בשם המדינה, בשם הקפיטליזם, כדי להמשיך ולאחוז בשלטון. בכדורגל אין אלימות. יש רק חבורה של גברים שמתרוצצים על משטח דשא. מתרוצצים ומתרוצצים וכבר לא יודעים למה הם מתרוצצים. זה דימוי מדויק של מצב הגבר.

כדורגל. שמעתי שיש דבר כזה. ב־1996, כשהייתי בכיתה י"א, נכשלתי בבגרות במתמטיקה שהתקיימה יום למחרת חצי גמר היוּרו, אחרי שגארת' סאות'גייט השלומיאל מנבחרת אנגליה החמיץ את הפנדל המכריע מול נבחרת גרמניה. הייתי כל כך מדוכא שלא הצלחתי להזיז את העט על טופס הבחינה. אולי שם נשבר לי הלב. אני לא פוסל את האפשרות. מאז אני משתדל להתערטל מכל סממן של גבריות שעוד מפעפע בי. את הכדורגל העפתי מעצמי לפני הכל. אינני זקוק עוד לגינוני הטקס ותחסכו ממני את כל ההתפייטויות על הליריוּת של המשחק. כשאני רואה ילדים משחקים כדורגל בחוף הים זה לא נראה לי חמוד. זה מזכיר לי מחנה אימונים – מצ׳ואיזם למתחילים. מה הם רצים שם, מזיעים, דוחפים, קופצים אחד על השני, צוהלים כמו סוסים. אחר כך הם יגדלו ויהפכו לדוד הנחלוואי, אוהד ברצלונה, חוסך את המשכורת הצבאית כדי לטוס לגמר הצ׳מפיונס ב־2017 ובינתיים דופק מכות לפלסטינים. אין קו ישיר בין השניים, אבל סביר להניח שאין קשר מנטלי בין הכיבוש לבין משחק ברידג'.

אני לא גבר. אני לא אוהב כדורגל. זה משעמם אותי. אני אוהב חופשות ולא רוצה לעשות יותר בחיים כלום.