על השווה והשונה בין כדורגל וקקי

אז עכשיו יורו, ובמידה שעד פרסום שורות אלה לא היה פיגוע ענק או מהומת אוהדים רבת נפגעים – סיכוי קלוש, אני יודע, אבל בואו נהיה אופטימיים לרגע – אז שליש מהאנשים שאתם מכירים יושבים כרגע מול מסכים ירוקים מדשא, וצוברים עוד ועוד זכרונות מלהיבים אך חסרי כל משמעות. כמו זכרונות על ישיבה בבית שימוש: היה לחץ, היה מתח, ובסוף היה שיחרור נפלא!

תהרגו אותי אם באמת יש משהו לקחת מהזכרונות הללו, חוץ מעצם חוויות הניצחון או ההפסד, שבמקרה של כדורגל הוא ספורטיבי ובמקרה השני קשור מן הסתם לטיב היציאות. מזכרונות אחרים, אפילו הזעירים וחסרי החשיבות ביותר, אני מסוגל לשלוף שביב של תבונה, ניצוץ של מסקנה. נגיד, מזכרונות אהבה:

גם מאלה שהיו וחלפו עוד לפני שהספקתי בכלל להבין למה התאהבתי ולמה התאכזבתי, גם מאלה שבסופם כל מה שנשאר בזכרוני הוא הרגע בו הביטה בי בחיוך ואמרה משהו שנשמע תמים אבל היה חרמני, וחוץ מזה כלום (אפילו שמה כבר אופסן באותה מגירה במוח שבה מאופסנים בחינות הבגרות בלשון ומסמכים של רואי חשבון); אפילו אהבות חולפות אלו העניקו לי, לרגע חטוף, מפתח לאיזו גירסה נחבאת של עצמי, שלא היתה מתגלה בלעדיהן. או זכרונות של ספרים, של סרטים, של מוזיקה – אתם יודעים, כל הדברים האלה שמירי רגב נגדם –

כל זיכרון אמנותי הותיר אחריו שובל של מסקנות, אפילו אם היה רע לתפארת (היתה ההצגה הזאת, שדיקלה תפסה אותי עושה מדיטציה מרוב שיעמום; היתה התערוכה ההיא של ג'ף קונס בלונדון, שגרמה לי כמעט להקיא; היה הרגע שבו ראיתי פועלי עיריה מקלפים מלוח המודעות את פוסטר הסרט הראשון שכתבתי, שלושה ימים בלבד אחרי שעלה לאקרנים, ורווח לי, אם כי למה לעזאזל לקח להם שלושה ימים להוריד את החרפה הזאת?).

אפילו מסתם זכרונות קשים ו/או משעממים, תמיד אפשר לעשות איזשהו סוג של לימונדה מנטלית – מהשירות הצבאי, שהיה בשבילי אושוויץ בתנאים משופרים, למדתי שאסור לבזבז אפילו רגע אחד בחיים; מכל הבוסים שפיטרו אותי למדתי איזה כיף זה לא לעבוד – אבל מה נשאר מזכרונות על כדורגל?

כלום. ויש כל כך הרבה מהם. וכל כך חריפים, נושאים איתם כל כך הרבה כאב או שמחה. אבל זה כאב ההפסד, או שמחת הניצחון. שום דבר מעבר לזה. מה נותר לי מעונת ה"נתניה ועוד 15" המפורסמת, עונת השישיות של עודד מכנס ודוד לביא,

שבה לראשונה זכיתי למבטי הערכה מחודשת על מגרש הכדורגל בשכונה (“הנה הילד המוזר הזה שאוהד את נתניה! כל הכבוד ילד, בנזונה!"); מה נשאר מ"יד האלוהים" של מרדונה, נגד אנגליה;

או מהסלאלום המופלא של אוחנה בשבע בבוקר באוסטרליה, שסתם את הגולל על האויב מספר אחד של העם היהודי בכל הזמנים – לא, לא היטלר, פרנק ארוק היהיר, שאפילו באוסטרליה איש אינו זוכר את שמו – כמו שאתם שמים לב, זה לא שאין לי זכרונות כדורגל, זה שאני לא מבין בשביל מה הם טובים.

אפילו הזיכרון הצורב מכולם, ברזיל-איטליה 82': ברזיל, עם הנבחרת הכי יפה ומשוחררת שאי פעם ראיתי, ואיטליה עם בונקר אלים ומכוער ופאולו רוסי אחד שגנב שלושה כדורים ועשה מהם שלושה גולים; לנצח אזכור איך הסתגרתי בשירותים ובכיתי, שאף אחד לא יראה, ונשבעתי שלעולם – לעולם! – לא אזיל דמעות יותר בגלל כדורגל (מה שאמר גם שלעולם לא אתרגש ממנו יותר, כי מי שלא מוכן לכאב, לא מוכן לאושר).

אפילו המשחק הזה, שמקועקע לתוך אלבום חיי כמו לירן-חולצה-אפורה ברקע הפיגוע בשרונה, נוכח בכל עוצמתו אך חסר כל הקשר (איך הוא מגיע לכל מקום בכזו מהירות? הוא משכפל את עצמו? הוא משתגר? הוא “האיפה אפי" של הפיגועים?) – מה ניתן לקחת מהזיכרון הזה, בתום המהומה והתקווה והאכזבה? כלום.

זכרון צהלת הישששש! זכרון תוגת הלאאאאא! זכרון ההתרגשות הריקה. זכרון הפלסטיק, שמתחזה לחומר חי. כלום. נאדה.