יהודי בעירבון מוגבל
כאשר המדינה מגדירה אותך כיהודי, יש לזה השלכות על החיים הפרטיים – כמו לדוגמה, איך בדיוק תתחתן. אבל מה אם הזוג הצעיר לא רואה עצמו כיהודי?
אני מתחתן. אחרי כל החיבוקים מהדודות וזעקות השמחה (או השבר) מההורים, אני עוצר שניה לחשוב על זה. הרי אני רוצה להתחתן – ולא רק שאני רוצה להתחתן, אני רוצה להתחתן איתה. מהיכן אם כך מגיעה תחושת חוסר הנוחות הזו שמתלווה לתמונה המנטאלית של הקרבת יד-ימין שלי במקרה ואשכח את העיר הזו שנמצאת בצד הלא-נכון של כביש 1?
"אולי זה בגלל שאתה אנטי דתי", אומר לי קולו הבטוח של ההיגיון. והאמת, מי שמכיר אותי יודע שאחד התחביבים שלי הוא לזלזל בכל דבר דתי, למצוא כשלים לוגים בשמירת מצוות ובאופן כללי להשתדל לאכול כמה שיותר טומאה ביום כיפור. לא התחנכתי בבית אנטי-דתי – אמנם גם לא הייתי בבית שומר מצוות, אבל אחרי הכל עברתי את התהליך של כל ילד יהודי שהתחיל בניתוח איבר מיני בגיל שמונה ימים ונגמר בשירת פרק מהתורה בגיל 13. תחושת ההבנה שנחתה עלי בערך בגיל 15 לא לוותה במאורע משנה-חיים או בתגלית יוצאת-דופן. פשוט הבנתי יום אחד שאני לא מאמין בקיומו של אלוהים – אף אחד מהם, ללא הבדל דת, גזע ומין.
בני-אדם אוהבים לסווג דברים, ו"בדברים" נכללים גם בני-אדם אחרים, כאילו שהתבניות הללו שאנחנו נותנים אחד לשני אומרות לנו משהו אמיתי על בן-האדם שמולנו, נותנות לנו מעין ידע מקדים שיעזור לנו לצפות את אופן התנהגותו. אני מסווג כיהודי בשלוש רמות שונות – על ידי העולם, המדינה והחברים שלי. בעוד שאת הסיווג שמבוצע על ידי העולם אני יכול להבין ולשייך לדעות קדומות שמושרשות עמוק בתרבות של כל המדינות, את שני הסוגים האחרים אני פשוט לא יכול לקבל. עם החברים מדובר בחוסר הסכמה על האופן בו מוגדר יהודי. מבחינתם לאתאיזם שלי אין באמת השפעה על ההגדרה יהודי, שהרי אני נולדתי יהודי, חבר בעם היהודי וגר בארץ ישראל.
הבלבול הזה בין לאום ובין דת בולט במיוחד בדרך בה מדינת ישראל מסווגת את ה"לאום" של אזרחיה. מבחינת מדינת ישראל הלאום שלך הוא: יהודי, מוסלמי, נוצרי, דרוזי או חסר-דת, כאשר הגדרת הלאום הזו נקבעת באופן בלעדי על ידי ההלכה הדתית המתאימה. לא רק שישנה בעייתיות בסיווג אזרחים לפי דת, ובכך שדת זו נקבעת ברגע לידתם ולא, נגיד, על ידי סקר שנשלח אליהם בגיל 18, אלא שלא מעט דברים נקבעים לפי הגדרה ראשונית זו. תוצאה ישירה של סיווג זה הינה שאני בתור "יהודי" יכול להירשם כנשוי במדינה בה אני חי רק במידה ואני עושה חתונה דרך הרבנות האורתודוקסית. כל טקס אחר שאעשה בארץ, בין אם רפורמי ובין אם חסר גוון דתי, יהיה חסר משמעות מבחינת הרשויות. חתונה אורתודוקסית, למי שלא מכיר, כוללת בתוכה לא רק רב לבוש שחורים שמחתן אותך, אלא גם דרישה לשיעור עם רב עבור הבעל ומסכת השפלות שלמה עבור האישה, החל משיעורים על תפקידה בעולם בתור יצור ממין נקבה וכלה בביקור במקווה.
"למה שלא תטוס להתחתן באירופה?" דוחק בי קול ההיגיון, שגם ממש לא היה מתנגד לשבוע בברלין עכשיו. הרי רובנו הגדול מכירים זוג שעשה את המסע הזה, במהלכו חתם על הסכם חביב ובסופו היה נשוי. השאלה שלי היא למה אי אפשר להפריד בין דת ומדינה, או, אם לא ניסחף, אז לפחות למה אי אפשר לקיים נישואים אזרחיים במדינה הזו.
אבל אולי יש סיבה אחת לקיים חתונה דתית כאשר אתה חסר-דת. סיבה שהיא הרבה מעבר לנוחות שבסגירת העניינים פה בארץ עבורך ועבור הילדים שלך. סיבה שמוטבעת כל כך חזק בעם היהודי, עד שסצנה שלמה ב"כנר על הגג" מוקדשת רק לה – מסורת. יש שתי פנים למטבע הזה שנקרא מסורת: מצד אחד יש את הרצון לשמר את הקיים, מתוך רצון לשמר את מה שעשה את העם שלנו ייחודי בעבר. אבל לזוג צעיר שתופס את עצמו כמתקדם, בעולם תחת תהליכי גלובליזציה, לא תמיד יש את הרצון לשמר את העבר. הצד השני של המטבע הוא הרצון לכבד את אלו שהיו לפנינו. כך כאשר אני חושב על חתונה דתית אני חושב על סבא שלי שאולץ לעבוד עבודת פרך שש שנים, ואיבד את כל משפחתו בגלל יהדותו. סבא שלי, שהרים את עצמו מתוך הריסות חייו, עלה לארץ והקים את המשפחה שלי. היום, בדיוק כמו אז, הוא רואה את עצמו כיהודי – ואני, מתוך כבוד לאלו שהיו לפני, בוחר לשמור על המסורת.
