"טרטיף" של בית ליסין היא חובת צפייה

במאי אודי בן משה קרבה עמוקה ליצירותיו של המחזאי־סטיריקן הצרפתי מולייר, ואת כל הידע שרכש בבימוי מחזותיו בתיאטראות אחרים ניקז לעיבוד הנוכחי של הקלאסיקה "טרטיף" (או "המתחזה") המועלית בימים אלה בתיאטרון בית לסין.

מדובר בקומדיה שנכתבה לפני 350 שנה, וכמו רוב הקלאסיקות של מולייר כוחה עדיין במותניה בזכות בניית העלילה סביב חולשה אנושית בסיסית שאינה תלויה במקום ובזמן. במקרה זה מדובר בהערצתו העיוורת של ראש משפחה, אורגון, המשתייך למעמד הבורגני העליון, לנוכל טרטיף, המציג חזות של מורה רוחני ואיש דת ירא אלוהים. אורגון מכניס את טרטיף לביתו, מאפשר לו לחיות ברווחה על חשבונו, מציית בנאמנות עיוורת לכל מילה היוצאת מפיו, ואף מתעתד להשיא אותו לבתו ולהוריש לו את ביתו וכל הונו. מישהו אמר הרב פינטו ולא קיבל?

ההחלטה למקם את המחזה במשק בית ים תיכוני (תורכיה? מצרים? עיירת פיתוח בנגב?), במה שנראה כתחילת המאה ה־ 20, היא הברקה אך גם בחירה בעייתית מעט. האם בן משה רומז שבני עדות המזרח מתפתים בקלות יתרה להבטחות השווא של צדיקים מטעם עצמם? מה שבטוח הוא שהתפאורה (כנרת קיש), התלבושות (מאור צבר) והמוזיקה (אבי בללי) יוצרות מיד את התחושה שליוותה את הצפייה בסרט הערבי המיתולוגי של ימי שישי אחר הצהריים בערוץ 1: הקהל ממהר לאמץ אל לבו את הדמויות וכמהַ לגלות מה עתיד לעלות בגורלן.

בגלריית השחקנים צעירים סימפטיים (אור בן מלך, לורין מוסרי ושלומי טפיארו), מבוגרים
בתפקידי משנה סבירים (ארז וייס ופלורנס בלוך), ובתפקידים הראשיים: ששון גבאי הוא אורגון, הדס קלדרון היא אשתו אלמיר, נמרוד ברגמן הוא טרטיף ומיה דגן היא המשרתת
דורין, שידה בכל (ההופעה הקומית הטובה ביותר שלה עד היום). ביצועיהם המושלמים של הארבעה הם האס המנצח של ההפקה כולה, ואת חלקם תורמים גם שלל הברקות, העמדה ושפת גוף שבן משה בוזק ביד רחבה: כמו במשחק הכיסאות המתרחש בסצנת הפיתוי בין טרטיף ואלמיר, בסצנה שבה דורין מחפשת מוזיקה ברדיו הישן לפני שה'יא מתחילה לנקות, בסצנה שבה אורגון מתחבא מתחת לשולחן ועוד. כל אלה מוכיחים שטקסט בן 350 שנה יכול בקלות לסחוט שאגות צחוק מהקהל של ימינו אם רק מקישים את הקוד הנכון.

המחזה עוסק בעיקר בניסיונותיהם של בני הבית לפקוח את עיניו של אורגון כדי שיבחין בטיבו האמיתי של טרטיף לפני שיהיה מאוחר מדי, ולכן יש למחזה שני סופים אפשריים. האחד טרגי אך מתבקש: אורגון משלם על עיוורונו באובדן כבודו ורכושו. השני, הפי אנד קלאסי, שבו הצדק נעשה והנבל נענש. ואולי גם וגם? למעטים שעדיין לא מכירים את המחזה נחסוך את הספוילר, בין השאר כי הוא מאכזב מעט ויוצר תחושת התקפלות מול חרב הצנזורה. אחרי הכל, גם במאה ה־ 21 עדיין מסוכן מדי לצחוק על אמונה עיוורת.

השורה התחתונה: 350 שנה, ועדיין הסאטירה הכי מצחיקה בעיר