הגולשים הותיקים מתרפקים על הימים שקדמו למארק צוקרברגים

אחרי גל חשיפותיו של אדוארד סנודן ב-2013 הפכו צרות העולם הראשון, הסיינפלדיות והלבנות, לאמיתיות ובוערות. גם אנחנו, הפריווילגיים, אשכנזי כל העולם, גילינו שאנחנו מסתירים קופת שרצים בחצר האחורית. מרוב פריווילגיות, שיעמום וזחיחות, התחלנו לעקוב אחרי עצמנו. הרשת התמימה, האנונימית והבתולית שלנו הפכה אפלה, זדונית, סוטה במיוחד. בחסות העולם התחתון של דפדפן תור, המאפשר גלישה בלתי-מזוהה, והעולם העליון של ה-NSA ותוכנית המעקב פריזם, נוסדה הדארקנט.

דארקנט, דיפ-ווב, אינוויזיבל-ווב: כל אלה ועוד הם כינויים לרשתות נסתרות, תת-קרקעיות, אחרות. ברשתות אלה, כך מספרים לנו, מתרחשות עסקאות סמים, נשק, פדופיליה ופשעים שונים, ובמשעוליהן מטיילים האקרים מנוולים עם כרטיסי אשראי גנובים, מחליפים ביניהם תמונות עירום של ג׳ניפר לורנס מגיל 12.

זוהי התפיסה הרווחת, אולם קשישי הרשת בינינו יכולים להעיד: דארקנט היא המצאה של משקיעי הון סיכון, המעוניינים בסגרגציה מוחלטת המחלקת את הרשת לפייסבוק וכל השאר, לאור וחושך. דארקנט הוא ביטוי שנועד להפחיד את כל אלה ששכחו שהאינטרנט הוא יותר מדומיין אחד, לכן הרשו לנו להזכיר לכם: לא רק שהדארקנט תמיד היתה כאן, הרשת היא היא דארקנט. היא תמיד היתה אפלה, אנונימית, תת-קרקעית. היא תמיד למטה, בחוץ, לא בענן, בלתי ממופה. סמטאותיה מעולם לא היו בטוחות, למרות שפסענו בהן כנערים בחדווה. זוהי הארכיטקטורה, הקוסמולוגיה וההבטחה שלה. אותו אופל, אותם מרחבי פרא דיגיטליים אינסופיים, בלתי נודעים, הם סוד הקסם שלה: המנוע האסתטי, הפוליטי והמהפכני שבה.

החומר האפל, שמעולם לא נצפה אך מדענים מעריכים כי הוא מרכיב כ-96% מהמסה של היקום, הוא למעשה רוב החומר גם באינטרנט. רוב האתרים בה נותרים רחוקים מן העין כמו בתים פרטיים בפרברים מרוחקים, בלתי מתוירים ובלתי מזמינים עבור זחלני רשת חמדניים. כן, מרפרשי פייסבוק שכמותכם, צאו מהמרפסת ותגלו עולם שלם בחוץ. דארקנט היא הרשת, הרשת היא דארקנט, והמהלך המתבקש הוא לחשוף אותה לקרני השמש המחטאות, להאיר אותה באור יקרות מנצנץ כפי שעשה סנודן.

וכך, היה זה לילה אחד בראשית אוקטובר הנוכחי, כשנתקל המתכנת והכותב פול פורד האמריקאי בפוסט משונה אך מהפנט בבלוג של סטיבי ניקס, הסולנית מתהילת פליטווד מק. מכל המוזרויות של הפוסט, דבר אחד תפס במיוחד את עינו של פורד: במקום להשתמש במקף, סימן הפיסוק הקלאסי, ניקס עשתה שימוש חוזר ונשנה בסימן הבא: ~. כשחלק זאת עם חבריו בטוויטר, היה מי שהזכיר לו כי טילדה, השם המקובל של הסימן ~, היה בתחילת שנות ה-90 מסמן קבוע לשמות משתמשים ברשת. אם תרצו, המקבילה הניינטיזית ל-@ של אינסטגרם וטוויטר.

כבדיחה פנימית מוחלטת בינו ובין חבריו הצייצנים, פורד עשה מעשה שרבים מאיתנו עשו באישון לילה: רכש ופתח דומיין חדש על גבי שירות הענן של אמזון. הוא קרא לו tilde.club, והודיע שיאפשר למי שירצה לפתוח חשבון אישי באתר, מה שיעניק את היכולת לבנות דף רשת אישי בסביבת העבודה לינוקס – גאוסיטיס למבוגרים עם עבודות אמיתיות. לאחר מכן, סגר פורד את המחשב, חייך בחושבו על הבדיחה המטופשת, והלך לישון. כאן מסתיימת הבדיחה הפנימית ומתחיל העניין האמיתי: כשהתעורר פורד בבוקר שלמחרת, חיכו לו מעל 100 בקשות נלהבות לפתיחת חשבון אישי ב-tilde.club.

פורד הופתע, אבל החליט ללכת עם כיוון ההתרחשות. הוא פתח את החשבונות המבוקשים, שלח מייל לכל המשתמשים החלוציים, ולפתע הפינה הקטנה ברשת החלה לרחוש: בהתחלה עם צ׳טים נרגשים, שרטוטי ASCII של דרקונים וחיות אחרות, ומהר מאוד הגיע השלב שפורד ציפה לו – דפי רשת יצירתיים, אתרים במובן הבסיסי והראשוני ביותר של המילה. ברגעים אלו ממש tilde.club מאכלסת כ-640 משתמשים, רשימת המתנה מתארכת שבה המתנדבים הרבים אמורים לטפל, ושלל אתרי ווב יפים, מוזרים ומכוערים. רובם כתובים ידנית, מלאכת יד ומקלדת: מחויטים בשורות קוד, שגיאות הקלדה ותחבירי עיצוב עקומים. ספרי אורחים, שלטי ״תחת בנייה״, פריימים, גיפים, הזנחה מכוונת, ושאר מוסכמות רטרו מקוונות. 100% רכיבי HTML אורגני, ללא חומרים משמרים, מוני צפיות, אנליטיקס או לייקים חומצתיים. כן, זוהי התנועה האורגנית של הווב, חזרה לימים שקדמו לקרניבורים דוגמת מארק צוקרברג. אלו דפוסים אסתטיים נוסטלגיים-אירוניים, מסורתיים ואולטרה מודרניים, ארעיים ועל-זמניים בעת ובעונה אחת.

ואלוהים ישמור, אילו דפוסים יפים, איזה יעדים מופלאים, אילו אטרקציות! התאהבתי מחדש בכפתור הריפרש. אני מבקר בדף של ryan~ ומוצא מחווה אקספרסיוניסטית לזמרת אניה, שמוכיחה שיוצרת הניו אייג׳ האירית קורצה מאבק כוכבים. אני מטייל לדף של chrisnovello~ ומביט במיצב אפילפטי שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים, משחק באולם הארקייד שבנה cortex~, משוטט בדף הטילדה של zarate~ ונפעם לגלות רובוט מפלצתי שזולל, ובכן, דפי טילדה, ומרבה לגלוש בבלוג של פורד עצמו, שנמצא כמובן ב-tilde.club/~ford, ובו הוא מנהל יומן מרתק כקפטן הספינה.

כך, במחי קליק אחד שהפעיל בחוות שרתים אי שם בפאתי וירג׳יניה, האיר פורד האיר את החשכה האיומה ויצר, ולו לרגעים ספורים, את ההתנגדות המתוקה ביותר למשקיעי ההון סיכון. זה עלה לו 17.12 דולר לחודש בלבד. בסכום המצחיק הזה, שדואג לכך שהשרת של אמזון ימשיך להחזיק את טבעת היצירות הווירטואליות של tilde.club, פורד הראה שהרשת היא בסופו של דבר קופסת יוניקס יחידה שמהבהבת בחושך, ועוד אחת, ועוד אחת. זוהי האינדוקציה שמרכיבה את חיינו. האם הסימן שפורד גילה מחדש, אותו ~, אינו העדות המובהקת לכך?

הניסוי המלהיב של טילדה, כך נדמה, לא היה יכול להתקיים ב-tilde.com. אנחנו נמצאים כעת בנקודת מפתח בהיסטוריה הדיגיטלית: אחרי ייסודן של הסיומות הקלאסיות org, net ו-gov בשנת 1984, ואחרי שנוצרו biz ו-info בתחילת שנות ה-2000, כעת הסכר של סיומות דומיינים עומד להתבקע ומתוכו פורצות שלל סיומות חדשות המתווספות ליבשות שגילינו. בתוך הגל החדש אפשר למצוא סיומות ארוכות בהרבה משלוש אותיות, למשל – company, berln, support, zone וכמובן club שהביא אותנו עד הלום. כל אלה הם אלטרנטיבה ל-com המקודש שבמקור בכלל נועד, להזכירכם, לשימוש מסחרי. זו בדיוק אותה צורה של פתיחת האופק, סטייה קטנה שמראה את העושר העצום שנחבא במעמקי הרשת, פנס פצפון שמאיר את החומר האפל שלה. תמיד יש יותר אינטרנט מהאינטרנט שישנו. מדוע שנסתפק בנחלה קטנה על כדור הארץ כשיש לנו את כל שביל החלב?

על אף שפורד מתעקש כי הרשת החברתית המקרית שיצר היא בסך הכל ״קופסת יוניקס״ ותו לא – מדובר בדארקנט האסתטית, המרגשת והקסומה ביותר שקמה בעשור האחרון. אני מוצא את עצמי מבקר בה יותר מבכל יעד אחר, ומתמוגג ממלאכת הריפרוש הידני שהיא דורשת ממני, מהיעדרו של הפיד, מהלו-פיי ולו-טק. זו המקבילה הווירטואלית לסצינת הקסטות והפופ הנוסטלגי-להווה של אריאל פינק.

כיוון שלרשת אין זמן, ל״נוסטלגיה חסרת התכלית״ הזו, כפי שחלק מהמשתמשים קוראים לה בחיבה, יש מימד נוסף, שהרי באינטרנט אי אפשר לחזור אחורה. הכל קורה בבת אחת, לנצח, ללא הרף ועל אותם אלף מישורים. tilde.club איננו התרפקות סנטימנטלית, אלא נוסטלגיה ריקה לשום דבר, הנובעת מהחופש האדיר, המטופש והמשחרר של ״למה לעזאזל לא״. ולמה לא, בעצם?

על כן מועדון טילדה הוא ההתגלמות העכשווית לפתיחה המפורסמת של דיקנס ברומן ״בין שתי ערים״: "היה זה הטוב שבזמנים, היה זה הרע בזמנים״. זהו פרויקט הנוסטלגיה השלם הראשון של האינטרנט, הרשת שמתגעגעת לעצמה, מראה שאפשר אחרת, שפעם היה אחרת, בדיוק כמו עכשיו, והעכשיו תמיד כאן, תמיד טוב ותמיד רע. כך בדיוק חוזרים כשאין לאן לחזור, כך מתגעגעים למה שתמיד היה כאן. נוסטלגיה בעולם שאחרי הצילום, אחרי המילה, שהוחלפה בשורת קוד, וטקסט במובנו המכני ביותר הוא המדיום שלה. זו חזרה לווב 1.0 לפני שנולד ה-2.0 המשוקץ, למלחמת העולם הראשונה לפני ששיערנו את זוועותיה של השנייה, לקומת הקרקע של הרשת: ווב 0.000 ועוד אינסוף אפסים, כמספר כתובות ה-IP האפשריות. גרסת האלפא לפני דיבורים על בטא, תקופת ההרצה לפני שהכל התקלקל, נמכר, הוכתם. ולמה לא, בעצם?

כל זה קרה במקביל לעלייתה המטאורית של הרשת החברתית Ello, העלק אנטי-פייסבוקית, שרוכבת בדיוק על אותם סנטימנטים נוסטלגיים-עכשוויים. למרות האסתטיקה המונוכרומטית, למרות פונט הרטרו ברוחב אחיד ברוח מערכות ההפעלה הראשונות ולמרות האווירה הניאו-נאיבית הכללית, Ello מזהה את הכמיהה לפרטיות, שלווה ואוטונומיה אך אורזת ומוכרת אותה מחדש כאקסקלוסיביות, לובן והבטחות ריקות על עולם נטול פרסומות. העולם המושלם של האחוז האחד והבודד, בו רק מי שיכול להרשות לעצמו – Ello מתעתדת לממן את עצמה באמצעות גביית תשלום על פיצ׳רים – מחסן את עצמו מנזקי הפרסום הטמא. במילים אחרות, Ello מגדירה מחדש את הפריווילגיה. איזהו עשיר? זה שאינו נאלץ להיתקל בפרסומות. אלה חייהם של היפים והאמיצים, החיים שם למעלה במגדלים מפוארים, נקיים ונטולי חסויות.

במאמר שפירסם פורד ב״מדיום״, המגולל את סיפור הולדתו של מועדון טילדה, הוא מודה שאינו יודע, אם בכלל, לאן כל זה הולך. אותה תאונה שגרמה להיווצרות האתר עלולה גם לחסל אותו. בין שלל ההצעות שעלו להמשך הדרך, ביניהן אוטופיות של קומונות דיגיטליות מסתוריות שיישארו מחוץ לגריד, חוות שרתים של איכרי רשת שינסו לפרוש מהמודרנה, גני עדן מבוזרים של מורים ותלמידים – האפשרות הצנועה ביותר היא שעוד אנשים יראו את מה שעשה, ויצעדו בהיסוס בעקבותיו. נכון לרגע זה, זמן קצר לאחר פרסום המאמר, צצו להם לפחות 10 מועדוני טילדה חדשים: ביניהם tilde.farm, tilde.town, ו-totallynuclear.club (ואם כבר, חובה להזכיר את קורקי.נט, מועדון טילדה מקומי מאז 1997). גרסאות אלה מתבססות על הנחות היסוד של פורד, אך משייטות כל אחת במסלול לווייני משלה.

עבור רבים מבני דורי, הסיפור של טילדה מזכיר את מה שכולנו הספקנו לשכוח. החופש לבחור, החירות ללנקק, הזכות ללכת לאיבוד: לא להימצא, להימדד, להיספר, להיראות, להיעקב, מלמעלה או למטה, על ידי סוכנים רובוטיים או אנושיים. ולמה לא, בעצם.