טור עורכת: פרידה

קיץ, סוף שנה, סוף סמסטר, "תזה" אחרון לתשע"ו, ובפן האישי – גיליון אחרון שלי כעורכת. הגיליון הנוכחי נגוע בכל הקלישאות הנכונות. כאלה שעושות חשק לשיר במלוא גרון "אולי עוד קיץ אנחנו ניפגש", למחות דמעה גנובה ולתרץ שזו רק אלרגיה לאבק. מהבחינה השיווקית זה נחמד, כי המשמעות היא שאם הייתה דאגה בלבנו לגבי הכתבות הבאות, הרי שנושאים כאלה הם נקודות פתיחה טובות לכתבות בעיתון סטודנטים – לדוגמא, הקונספט של כתבת המלצות לבילויים בקיץ יכול תמיד לעבוד, או משאל רחוב בסגנון "מה תכניותיך לחופשה?". אבל זה לא היה הסגנון שלנו השנה. למרבה המזל, וכמה מספק לומר זאת – תזה של תשע"ו לא הסתמך על קלישאות.

בשנה החולפת הצלחנו להביא סיפורים שלוקחים את המושג "עיתונות סטודנטים", שיש בו מן ההנמכה וההמעטה בחשיבות, והופכים אותו פשוט לעיתונות. גם בכלי תקשורת אחרים עוררנו עניין – החל מעיתונאי ותיק שהקדיש לאחד הגיליונות, ובמיוחד לכתבה על הסטודנט עלי עדי, מילים חמות ומפרגנות בטור שלו ב"מעריב", דרך דיונים סוערים שהצתנו ברשתות חברתיות כמו במקרה של הכתבה על קורסי אמנות הפיתוי לנשים, ועד פוסטים ארוכים של אושיות פייסבוק, שהחמיאו על כתבות שונות, כמו הכתבה על מחאת האתיופים או זו שעסקה בתרבות משחקי המחשב המשתנה. עניין משמח נוסף היה השתתפות של שתיים מכותבות מערכת העיתון בפרויקט בינלאומי, במסגרתו התפרסמו כתבות שלהן בעיתון הסטודנטים הגדול בשווייץ. אחת הכתבות אף מפורסמת בגיליון זה בגרסתה העברית.

בתחילת השנה הגענו עם יומרה גדולה: להוציא עיתון איכותי, שעוסק בסיפורים בעלי משמעות, ועד כמה שאפשר – לצאת מהמסגרת האוניברסיטאית הממלכתית והזהירה. התחושה היא שזה לא היה רק משב מוטיבציה רענן של תחילת שנה, אלא שבאמת עשינו את זה. נשארנו נאמנים לתכנית המקורית. ואין תחושת סיפוק גדולה מזו. אז דווקא עכשיו, אחרי ארבעה גיליונות בהם המסגרת אפשרה לנו גם לצאת ממנה, אנחנו חוזרים אליה בתחושת הוקרה תודה מסוימת, ומקדישים את הגיליון החמישי לחגיגות יום הולדת 60 לאוניברסיטה. כי יש משהו כל כך יפה, נכון וחופשי בזכות להיות סטודנטים, ליהנות מתקופה של צמיחה אישית, של חידוד המחשבה ופיתוח חוש הביקורתיות. ולמרות קיטורים למיניהם על לחץ מבחנים ועל חייו של הסטודנט התפרן, כשבאמת חושבים על כך, האופציה לחוות את הזמן הזה וליהנות ממנו היא נעימה מאוד.

בנימה אישית, תזה השנה היה עבורי כמו בן. בן סורר שפעמים רבות הדיר שינה מעיניי, שעד שאחרון הפסיקים בו לא תוקן – לא שקטתי. ועם זאת, בכל פעם שהודפס גיליון ואחזתי בו בידיי, הייתה זו מעין אופוריה רגעית נהדרת. את האופוריה הזו אני חייבת לכל מיני גופים, אך בעיקר לכמה אנשים: לחבר'ה מנכס ומאגודת הסטודנטים, שסיפקו קרקע מצוינת לכל העסק הזה. לאילנה פצ'רסקי שסייעה רבות, ובמיוחד לחן בן דוד, שתמיד נתן מענה מקצועי ואכפתי והיה קשוב לכל גחמה. לשירלי סומק, הסגנית המוכשרת שלי, שהאירה והעירה במקומות הנכונים, וכמובן לכל חברות וחברי המערכת היקרים – ששפכו המון מילים על דף ונתנו בהן חיים דרך קבע – גאה בכם. גאה במה שיצרנו בשנה הזאת.

תודה גדולה שלוחה גם לכם הקוראים. מקווה ש"תזה" ימשיך לבעוט גם בשנה הבאה.