טור עורכת: על כתמים, לכלוך ושנה חדשה

אין כמו הרגע הזה
להחליף חולצה מיוזעת מאמש
בשמלת מחר
לחלץ זרוע מרחם השרוול האחד
ולמתוח אותה מעלה
לגעת בכל העולם
וזרוע שנייה מחנק השרוול השני
ולתת לה לנוח
לחזור לצורתה
לקלף את החולצה מן הצוואר מעלה
את עוד תחזרי ותלבשי את חולצת האתמול
כתמי הזיעה שלך יידבקו בך שוב
ורק צורתם תשתנה
השמלה הזו, היא כללית והיא נקייה
כל אחד יכול למדוד אותה
ואילו חולצת האתמול כבר שלך
צורת בטנך עליה
וזיעתך עליה
וזיכרונותייך עליה
וזכרך עליה

עוד מעט נפרדים מ-2015. בעצם, לא הרבה משתנה חוץ מהמספר. שינוי טכני להחריד, אפילו לא מדובר באיזה מילניום מסתורי. ועדיין, לקראת שנה חדשה יש נטייה כזו לאחל איחולים, להחליט החלטות ולהבטיח. יש משהו בסיפור הזה שהולך איתנו מאז ומתמיד – על הדף החדש, על קסמן של התחלות, על זמן שמתאפס ונספר מחדש. זה מנחם אותנו, ותמיד נותן תחושה של משהו לצפות לו, של תקווה שגם אם הפעם פישלנו, ב-2016 בטוח נהיה טובים יותר.

אבל 2016 היא לא שמלה נקייה. למעשה, היא אותה חולצה מיוזעת מאמש, והיא נושאת עליה את עול השנה החולפת – כל כתם, כל סימן, כל מעשה, כל מחשבה – לא נמחקים כהרף עין, אלא נמשכים באלגנטיות טבעית גם לאחד בינואר, לשני ולשלישי. הרצף נשמר, שעון העולם דופק, ורק המנגנון המוחי של האדם שבוי באשליה ש"חדש" פירושו להתחיל מאפס, לדחוס את החולצה המלוכלכת אל מתחת למיטה ולקוות שתישכח.

השנה החלטתי שאהיה מספיק אמיצה לומר: 2016 מכילה בתוכה את 2015, וגם את זו שלפניה ואת זו שלפניה ואת זו בה ריכלתי על עינת מהכיתה המקבילה על שקיבלה מחזור ראשונה. אני מקבלת את השנה הזו יחד עם הכתמים שבה, הבולטים והדהויים כאחד (לא אכפת לי להסתכן בחוסר היגיינה). בסופו של דבר, חלק מהכתמים יזכירו לי שפעם היה שם לבן, ולבן הוא טהור וזך אז צריך לשאוף לכך. אבל חלקם מייצגים זיכרונות שוקולד, של השתטות, סקרנות, ניסוי וטעייה, ואת הכתמים האלה אהיה גאה להרבות גם בשנה הבאה.

אז לכבוד סיום השנה, תזה מגישה לכם גיליון שהוא קוקטייל: החל מסיפור על סטודנט לא שגרתי, דרך כתבה שנכנסת לנבכי עולם הכתות, יוזמה שנלחמת בהטרדות המיניות בברים, פריצת דרך רפואית, אמנים שבוחרים את אלבום השנה ותחרות הקוקטייל המנצח. ולקינוח: טור קיטור חגיגי על השנה החולפת, בעברית ובערבית, כדי שלא יהיה לכם תירוץ לא לקרוא. כל שנותר הוא לשתות לחיי 2016, לא לפני שנשפוך קצת על החולצה הישנה, זכר ללילה כיפי של שכרות, לשנה קשישה שסך הכל כיהנה בכבוד במשך שנה, ועוד רגע מעבירה את השרביט לשנה הבאה.