טור עורכת: כשיום האישה פגש את ולנטיין

באמצע פברואר חגגנו את הוולנטיינס דיי. לא הרבה אחריו, ב-8 במרץ, נציין את יום האישה הבינלאומי. שני התאריכים חוצי גבולות וארצות, ופחות מחודש מפריד ביניהם. ליתר דיוק, 24 ימים. לוח השנה מקציב לנו מרווח כל כך קטן בין ה"דו" ל"חד". בין היום בו אנחנו מהללים את היחד לבין היום בו אנחנו הנשים מדגישות כמה שאנחנו מספיקות לעצמנו, או אמורות להספיק. האם שניהם יכולים להתקיים יד ביד, בנקודת זמן כלשהי בין סוף פברואר-תחילת מרץ? ומה לגבי שאר ימות השנה? האם בהתמסרות שלנו אל תוך זוגיות אנחנו בהכרח מאבדות משהו מהחוסן והעצמאות עליהם אנו נאבקות בכזו התמדה? אולי להיות חלק מצמד, כשבמודל הקונבנציונלי אחד מהשניים הוא זכר, פורץ בנו סדק עדין של תלות, של פגיעות, של צורך בביטחון ממקור חיצוני, בהתאם לתפקיד המגדרי הנשי שההיסטוריה כתבה עבורנו? אותו תפקיד שאת תקרת הזכוכית שלו קשה כל כך לנפץ. נוסחת האיזון המנצחת כנראה נמצאת שם איפשהו, אבל היא עדיין לא מובנת במלואה.

נשים שועטות קדימה, דרך קבע מוכיחות שהן מבריקות גם ביכולות שלאורך השנים התקבעו כגבריות, כמו ניהול, יזמות או טכנולוגיה. ועדיין, אנחנו עומדות בפני אתגר לא פשוט: מצד אחד ההשתלבות בשוק העבודה והטיפוס בסולם הקריירה. אך מנגד, הגברים עדיין לא משתלבים באותו קנה מידה בספירה הפרטית – בדאגה לבית ובטיפול בילדים. כך, מצופה מנשים לתזז בין המרחב הביתי לתעסוקתי, להוכיח עצמן בשתי הספירות, ולמעשה להיות כל-יכולות. במקביל, בפן הזוגי עדיין קיים מודל נשי טיפוסי שנתפס מושך בעיני גברים. ציפייה למראה חיצוני עם קריטריונים מחמירים, לרגישות ויכולת אמפתיה והכלה (איך אמרה לי חברה חכמה – "המילה הכלה מעצבנת אותי, אמרי 'יכולת איכלוס'). גברים עדיין מחפשים את הבסיס הזה בבת הזוג שלהם. השאר – בונוס.

גיליון מרץ של תזה מבטא את המתח בין שני הכוחות האלה – העצמאות המקצועית שנשים משיגות לעצמן, כמשתקף מכתבת השער, על נשים מעוררות השראה שפתחו עסקים לנשים בלבד. מולה ניצבת הכתבה על תופעת קורסים בנוסח אמנות הפיתוי לנשים, שמלמדים אותן שבסופו של דבר, הדרך ללב הגבר דורשת התנהגויות "נשיות", ושהן לא צריכות להתחיל עם גברים, אלא לגרום להם, תוך הפעלת הטריקים הנכונים, להתחיל איתן. בעצם – לנהוג באקטיביות במידה, כדי להישאר פאסיביות.

אז איפה החברה שלנו נמצאת בסקאלה שבין ולנטיינס דיי ליום האישה? ואולי ילכו שניהם יחדיו ואין פה בכלל סתירה? הסביבה האקדמית, בה אנחנו מבלים את רוב זמננו כסטודנטים, מייצרת אשליית שוויון וליברליות. למרבה הצער, בחינת הנושא דרך משקפת צרה המביטה על הסביבה האוניברסיטאית בלבד, לוקה בחסר וחוטאת לייצוג הכלל. בסופו של דבר, לנשים באשר הן יש עוד מאבק ארוך להשגת שוויון, כזה שמכיר בשונות שלהן מגברים ומתכוונן אליה בהתאם. עד אז, נמשיך בכל שנה לציין את יום האישה, ונייחל לכך שבכל 365 הימים נרגיש שאנחנו מאה אחוז יכולות, מאה אחוז טבעיות וחופשיות להיות מה שרק נרצה.