חובת ההנאה

אני לא מוכן להתקרב למתחם שרונה. אני בחיים לא אתקרב למתחם שרונה. כף רגלי לא תדרוך במתחם שרונה. כשאמות, על המצבה שלי יהיה כתוב "כאן קבור האיש שלא ביקר במתחם שרונה". ואז איכשהו הגעתי למתחם שרונה. ג'יזס, איך זה קרה? זה לא עניינכם. עברתי באזור. היו לי סידורים. אימא שלי חולה. הייתי צריך להביא לה תרופות מהסניף של טומי הילפיגר. נקלעתי לשם. מצאתי את עצמי במרכז המתחם. בכיכר המרכזית. לפניי – הקריה, מאחוריי – החיים. הייתה רוח חזקה. הגשם טפטף. ציפור חרבנה עליי. הבתים הטמפלריים המשוחזרים נראו כמו הבתים הקטנים האלה במונופול. הם עשויים מפלסטיק. אין בהם נשמה. אין בהם היסטוריה. אין בהם ערך. למה בכלל שחזרו אותם? כדי להוכיח שהיה פה משהו? פעם חיו שם טמפלרים. חלקם תמכו במפלגה הנאצית. הם מתו ובמקומם יש עכשיו שלטים של מסעדות. לאחת מהמסעדות קוראים ״ברנז'ה״. נשבע לכם שזאת לא בדיחה. באתר האינטרנט של המתחם כתוב שמתחם שרונה הוא "פנינת תרבות אירופית אמיתית". תגידו, עוד לא נמאס לכם מכל הקישקוש האירופי הזה? מה עם מתחמי קניות בסגנון עות'מאני? אלוהים יודע שאנחנו זקוקים יותר לאיזו חנות של רחת לוקום משובח מאשר עוד סניף משעמם של אדידס.

על פניי חלפו טייס מחיל האוויר בדרגת סרן ושתי נערות. קצין חיל האוויר ליטף לעצמו את הבטן וחיטט עם קיסם בשיניו כשהוא פולט קולות של מציצה שנוצרת כתוצאה מכליאה של אוויר במפגש שבין הלשון והשיניים, דבר שהצביע על כך שנתקע לו משהו ברווח שבין שן טוחנת אחת לשן טוחנת שנייה והוא פשוט לא מצליח להוציא אותו. איזו אירוניה: טייס חיל האוויר הישראלי הוכרע על ידי חתיכה פצפונת של מזון. הנערות החזיקו בידן האחת שקיות נפוחות מקניות, ובידן השנייה המבורגר שנותר באריזתו. מהכתף שלהן השתלשלו תיקים שחורים תואמים של המעצב מייקל קורס. הוצאתי את האייפון וחיפשתי בגוגל "מייקל קורס, תיק שחור, מחיר" – מסתבר שכל תיק כזה עולה 1,285 דולר. שכר דירה ממוצע של דירת שני חדרים במרכז תל אביב. הנערות עשו לעצמן סלפי זוגי. הן צחקו ואחת מהן אמרה בקול רם: "איזה כיף פה!!!". רציתי לשאול אותה מה כל כך כיף פה אבל בדיוק עבר דחפור ודרס אותן למוות.

מה זה מתחם שרונה? זאת ההוכחה לכך שהגזמנו. בסרט הדוקומנטרי ״מדריך הסוטה לאידיאולוגיה״, מנתח הפילוסוף המבריק סלבוי ז'יז'ק את האופן שבו אידיאולוגיות – והאידיאולוגיה הקפיטליסטית בפרט – משתקפים בתרבות הפופולרית. באחד הקטעים הוא אומר: ״חבריי הפסיכואנליטיקאים מספרים לי שהמטופלים שמגיעים אליהם כדי לפתור את בעיותיהם מרגישים אשמה לא בגלל שהם נהנים בצורה מופרזת או בגלל שהם מתמכרים להנאה שנוגדת את העקרונות המוסריים שלהם. להפך – הם מרגישים אשמה שהם לא נהנים מספיק או על כך שהם לא מצליחים לחוש הנאה יתרה". חשבתי על מה שז'יז'ק אמר כשהילכתי במתחם שרונה. מה רוצים האנשים שבאים למתחם? הם רוצים ליהנות. ליהנות עוד יותר. ליהנות חזק. ליהנות הרבה. ליהנות הכי. ממה בדיוק יש להם ליהנות? לקנות. לאכול. לקנות. לאכול. לקנות. לאכול. לקנות. לאכול. זאת הפכה להיות החובה המוזרה שלהם. האם הם באמת נהנים? לא יכול להיות. מתחם שרונה הוא לא מקום שאנשים באים כדי ליהנות בו. זהו מקום שמגיעים אליו כדי למלא את חובת ההנאה. אלה שני דברים שונים לחלוטין. מתחם שרונה אומר לך "אין לך ברירה אחרת, אלא ליהנות". הוא לא סגור כמו קניון. הוא פתוח לכאורה. מתקיים תחת כיפת השמים. אבל בפועל – מדובר בבית כלא. הסוהרים הם בתי העסק. האסירים – בני האדם. בסוף השבוע עברתי במונית בדרך קפלן שמשקיפה על שרונה. לא האמנתי למראה עיניי. המקום היה שוקק. אלפי אנשים צבאו על הדלתות, מילאו את המדשאות ואת המדרכות. אף אחד לא הכריח אותם. הם אסירים מרצון. נדחפים בתורים ארוכים לרכוש גביע גלידה בן שני כדורים. כולם נראים כל כך שמחים ואומללים.

שאלה: למה היינו צריכים את כל העמדת הפנים, את כל הבולשיט הזה של המבנים הטמפלריים, השימור, הפסאדה התרבותית, את היומרה האירופית הכושלת הזאת, את כל התירוצים האלה שמנסים להסוות את הדבר עצמו? כי הקפיטליזם לא אוהב להגיד את האמת. על אף שהאמת צצה כאן מכל פינה ומכל מרצפת משופצת – אנחנו רוצים לעשות בוכטות ומעמידים פנים שאכפת לנו מכל מיני דברים אחרים. זוהי העמדת פנים הדדית – גם המבקרים במתחם עושים את עצמם כאילו אכפת להם מהארכיטקטורה המוקפדת כי לא נעים להם להודות שהם באו סתם בשביל לבזבז את הכסף שאין להם. לאף אחד לא אכפת משום דבר. המסחר מייצר הנאה במקום שהוא מלאכותי כמו החוויה שהוא מתיימר לספק. כל השאר זו תפאורה משנית ולא הכרחית. זהו תיאטרון שבו המותגים והשמות שעל דלתות הכניסה הם השחקנים הראשיים. המבנים הטמפלריים הם רק ניצבים בטלנובלה העצובה של תרבות הצריכה. באותה מידה יכלו למקם את מתחם שרונה במגרש גרוטאות נטוש.

אני נשבע שלעולם לא אחזור למתחם שרונה. ואם אחזור – סימן שוויתרתי על כל מה שהיה חשוב לי.