חג הפועלים: אנשי הצוות של בון ג'ובי שואלים את השאלות הקשות

אומרים שמאחורי כל גבר גדול עומדת אישה גדולה. אבל אם הגבר הזה הוא טיטאן פופ־רוק־קאובוי שממלא אצטדיונים כמו כלום, יהיו מאחוריו גם עובדי במה, סאונדמנים, סטייליסטים, אנשי אבטחה. אז כדי לקבל נקודת מבט ייחודית לתוך המוח של ג'ון בון ג'ובי החלטנו להפנות אליו שאלות מהאנשים שמכירים אותו הכי טוב – אלו שמבלים איתו בדרכים.

מייק, מנהל: האם באמת עדיף להתנייד במטוס מאשר באוטובוס?

"כן! הייתי מעדיף לעבוד בעבודה נוספת לפני שהייתי מוותר על המטוס. יש בו 20 מושבים, אבל מה שחשוב הוא שיש בו מקום לאחד – לי. יש לי אותה דיילת 23 שנים. היא כל מה שאני צריך שהיא תהיה – אימא או ברמנית. רק מטוסים בשבילי. אני לא יודע איך זה לצאת לטור באוטובוס. בטח כמו למות ולהגיע לגיהינום".

דיוויד, קלידן: מי בלהקה הכי מצחיק אותך?

"דיוויד בריאן. מה כבר אפשר לומר? פשוט תסתכלו עליו".

אובי, סאונדמן: מה הכפתור הזה עושה?

"אני לא יודע ואני לא רוצה לדעת. על זה אני משלם לך, אדוני. אם אתה עובד על קונסולת סאונד, יש עליה יותר מ־100 כפתורים ומתגים. אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי חושב שהבחור הזה גאון כי הוא יודע איך מפעילים אותה".

דין גרילו, כירופרקט: מה היה גורם לך להפסיק להופיע?

"אם אנשים לא היו רוצים לראות אותי יותר, אף שאני לא רואה אותנו מנהלים את השיחה הזאת כשאהיה בן 60 או 70. אני לא יודע איך (מיק) ג'אגר עושה את זה, שאלוהים יברך אותו. ג'אגר חייב לעשות את החרא שאני עושה. אז אני מרים את הרף גבוה כדי לראות כמה גבוה וכמה רחוק הוא יוכל ללכת".

מייק, פועל במה: למה סטנד המיקרופון שלך לבן?

"הוא לבן מאז 1983. הסטנד הנוכחי הוא לא המקורי, אבל הוא כמעט באותו גיל. אני לא זוכר למה צבעתי אותו בלבן. בטח חיקיתי מישהו אחר, אבל אני לא זוכר את מי".

אנטוני, אסיסטנט: האם אי פעם תפנה לפוליטיקה?

"אם כבר אני אברח מהפוליטיקה. למה שמישהו ירצה להיות פוליטיקאי? כזאת עבודה כפוית טובה. טסתי פעם עם אשתי ועם הנשיא קלינטון, ומישהו שאל אותנו למי יש עבודה טובה יותר. אמרתי, 'שלי, כי מרשים לי לשמור את הבית ואת המטוס'".

קנוט, אבטחה: אם לא היית הסולן של בון ג'ובי, מה היית עושה?

"עובד בשביל בון ג'ובי. כל מי שמעורב כאן, מפועלי הבמה עד המנהלים, קיבל עבודה לא רעה. גם להיות הדיילת זה סבבה. הרבה אנשים בילו איתנו את כל חייהם הבוגרים. עבודה טובה למי שמצליח לקבל אותה".

סונר, תאורן: מה הייתה ההופעה הראשונה שראית?

"ההופעה הראשונה הייתה ראש, הארט והדובי בראת'רס ב־1975 בתיכון בעיירה ארי שבפנסילבניה. זה ליינאפ משוגע, ומפני שהיה אמור לרדת גשם, הם הפכו את הסדר ככה שהדובי בראת'רס עלו ראשונים וראש סגרו. לא שאז הבנתי מה זה אומר. ואני חושב שהם עישנו יותר מדי. ספרנו כמה עישנו, ובדיעבד, כנראה שזה היה סתם אורגנו, אבל חשבנו שעישנו מלא".

באגסי, מנהל הפקה: איזה שיר אתה מצטער שלא כתבת?

"'הללויה' של לאונרד כהן. אני כל כך מרגיש את המילים ומבין אותן. יותר מדי ילדים שרים את השיר הזה כמו איזה שיר לחג המולד, ואין להם שום פאקינג מושג לגבי הסאבטקסט המיני בשיר. השיר הוא חלק גדול ממי שאני, החיבור הסיפורי עם מי שאני שר לה בקהל".

גלן "דה פינגר", טכנאי מוניטור: חוץ ממך, מי כוכב הרוק האהוב עליך?

"אלטון ג'ון – הבן אדם הכי נחמד בעסק. אלטון אוהב מוזיקה. אלטון מעריץ מוזיקה. הוא קונה תקליטים כל שבוע ומעודד אמנים צעירים. אתה יכול לדמיין מה זה לקבל פתק או שיחת טלפון כשאתה ילד אלמוני בשם ג'יימס בלאנט, לפני כמה שנים, ופתאום לשמוע 'היי, זה אלטון ג'ון, אני רוצה לעזור לך'? אתה תחרבן במכנסיים".

אבי, סטייליסטית: יש לך נעלי מזל?

"לא ממש, בדרך כלל אני נועל מגפיים עד שיש להם חורים בסוליות, ועל הבמה אני נועל נעלי בייסבול. קל יותר להתחיל, לעצור ולקפוץ בהן. מגפיים גומרים לי את הברכיים".

טוני, מנהל הווידיאו (ואחיו של ג'ון): מה אני מקבל כבונוס לסוף הסיבוב?

"טוני, תפסיק לשאול אותי את השאלות האלה, תשאל את אימא".

בון ג'ובי, פארק הירקון, שבת (3.10), 340־1,500 ש"ח