זכרונות אחרי קמפיין

אחת התכונות הכי מעניינות של יאיר לפיד, היא החתירה התמידית והבלתי נלאית שלו אל המכנה המשותף. זה נכון כשמדובר בדברים הגדולים, כמו הישראליות, אבל גם כשמדובר בדברים הקטנים, ובמה שקורה במפגשים של אחד על אחד. בכל שיחה שהייתה לי איתו אי פעם, לפיד תמיד כיוון אל המשותף ביננו, ובדרכו המיוחדת דאג להסביר לי, מדוע גם מה שנראה כמו הבדלים, הם עניינים מינוריים. זאת טכניקה שהוא מפעיל כמעט כל הזמן.

אני תוהה אם התכונה הזאת תעזור לו בסופו של דבר להגיע למקום שהוא שואף אליו. בינתיים, לפי הסקרים, הוא מצליח לשכנע מעל עשרה מנדטים של בוחרים ברצינות כוונותיו ובכך שהוא ייצג אותם בכנסת. אני משוכנע שבחוגי בית, שיש בהם מגע אישי, הוא להיט. אין בלפיד טיפה של ציניות. יש בו לעיתים זחיחות, ברוב המקרים הוא חושב שהוא יודע הכל טוב יותר מכולם, אבל התכונות האלה משותפות להרבה מאוד ישראלים. הוא תמיד משתדל להיות אדיב וחמים. ברגע הזה בזמן הוא נחוש בדעתו, ממוקד במטרותיו, ואין לו כוח או סבלנות להסחות דעת.

אם נחזור רגע אליי, אז במקרה שלי ייתכן שהוא צודק. אנחנו בני אותו הדור. מאותה סביבה חברתית. עבדנו לאורך השנים באותם מקומות. היו שנים שגרנו באותו רחוב, במרחק של חמישה בתים זה מזה. מנקודת מבטו של נער גבעות ייתכן שאנחנו באמת אותו בן אדם. לך תוכיח לו אחרת. לכן לא הפתיעה אותי ההתעקשות שלו שדווקא אני אראיין אותו. נפגשנו בערב גשום, בבית קפה ברמת אביב. ברקע – הפגישה שטרם התקיימה (נכון לאותו רגע) בינו לבין ציפי לבני ושלי יחימוביץ'. האמת היא שקצת ריחמתי עליו, היה לי ברור שטחן במשך היום את כל דעותיו בעניני חלוקת הנטל עשרות פעמים. אני ממילא לא באתי לשמוע הרצאות אידיאולוגיות. השתדלתי לנהל איתו שיחה בגובה העיניים. לזכותו ייאמר שלגמרי שיתף פעולה.

תגיד, אתה נהנה?

"מאוד. מאוד. זה מסעיר ומרגש ומעניין. אלה חיים מלאי משמעות, וחיים עם משמעות הם חזקים יותר. אני לא רוצה להתיש שני ותיקים כמונו במילים כמו שליחות, אבל מה שקורה בתוכי זה מאוד חזק. אני מכוונן מאוד, ערני מאוד, קשוב מאוד".

אני שואל את השאלה הזאת, כי גם ברגעי ההחלטה שלך לא היה לי ברור אם באמת בא לך או שאיכשהו התגלגלת לזה.

"לא, לא התגלגלתי. להפך. זה התגבש, התגבש, התגבש ואז אי אפשר היה אחרת. בסופו של דבר ההחלטות הגדולות הן לא באמת דילמה. מהרגע שאתה מבין שזה זה, אי אפשר ללכת אחורה. וברגע הזה גם המחיר מפסיק להיות מחיר. במצב אחר היית אומר לעצמך: 'וואי היה כיף באולפן שישי' או 'הרווחנו מלא כסף, אבל פה אין חיה כזאת".

אתה מרגיש שאתה משלם איזה מחיר על משהו?

"כרגע אני לא מרגיש שיש מחיר. ההכנסות שלי ירדו לאפס. אבל זה בסדר, זה לא מדאיג אותי. יש דיון שלם על מעברי מעמדת המאמי הלאומי לעמדה הבסיסית בפוליטיקה שהיא לעומתית. וזה גם בסדר. בפוליטיקה, אם אתה לא לעומתי אתה כנראה לא אומר שום דבר. אז גם זה לא מחיר".

וזה לא קשה לך? עבדת קשה הרבה שנים בשביל להיות בן אדם מאוד אהוב.

"זה בסדר גמור. אלה חוקי המשחק. וגם בקריירה הטלוויזיונית שלי כל דיוני ה'נחמד מידי' אף פעם לא היו מדויקים לטעמי. אז שם הייתה קונטרוברסליות סביב זה שאני לא מספיק קונטרוברסלי. עכשיו אין בעיה כזו. אבל אולי צריך להדגיש שבניגוד לתדמיתי הקודמת, אני בן אדם שלא מפריעים לו עימותים. יש עימותים אז הולכים אליהם, ומנסים לנצח, ובדרך כלל מצליחים".

אתה מרגיש עכשיו שאלה הם חייך החדשים לשלושים השנים הבאות?

"כן, לתמיד".

ואם ככה, אני מניח שאתה חושב שבסוף תהיה ראש הממשלה.

"כן. בודאי. אבל לא עכשיו".

מתי?

"בבחירות הבאות או אחריהן. אבל זאת ההתכוונות. אני חושב שמן הראוי שכל הדור שלנו יתייצב. אנחנו הדור הנפקד של הפוליטיקה הישראלית. יש בגילנו אנשים בפוליטיקה הישראלית אבל הם נמצאים יותר בגזרה שמתחילה בגדעון סער ומסתיימת בנפתלי בנט ואריאל אטיאס. באמצע אנחנו נעדרים. הישראליות הזאת, המעמד ביניימית הזאת, הישראליות המשרתת, הפותחת ספר, לישראליות הזאת נעדרת לחלוטין ואסור שזה ימשיך כך. אז צריך להתייצב".

בסגנון הישן

אתה מרגיש נוח בתוך הזירה הפוליטית? נגיד, באו אליך קבלני קולות?

"באו, בטח. זרקנו אותם מכל המדרגות".

איך נראים קבלני קולות?

"זה אנשים שבאים ואומרים לך: 'שמע, אני יש לי 20 אלף קולות כאלה וכאלה'. אני אומר ישר: 'שמע, בוא נגמור את השיחה עכשיו'. משתי סיבות: א. אין לנו כסף, ב. זו השפה שבה באנו להילחם. אז כן, יש גם את כל הכיעור הזה".

ולמה כל כך חשוב לך להגיד שאתה לא שמאל?

"גיליתי שכשאתה עיתונאי תל אביבי בעיני חלק גדול מהאנשים אתה באופן אוטומטי נחשב שמאל, אז כדאי שאני אסביר להם שאני לא".

אבל אם לוקחים את דעותיך כמו שהן היום, אז גם בחלוקה הכאילו "אוביקטיבית" אתה קרוב יותר לשמאל.

"אני לא חושב. אני חושב שאני איש מרכז קלאסי ואפילו בסגנון הישן. בהמון מובנים הדיון בין שמאל לימין בארץ הוא לא דיון על העובדות אלא על האמוציות שמאחוריהן. על העולם הרגשי שמאחור. בעולם שבו גם נתניהו נושא נאום נרגש על שתי מדינות לשני עמים, ההגדרות הן באמת רגשיות. ובעולם הרגשי הזה אני לא שמאל".

אם הייתי אומר לך עכשיו שאין מרכז. זה או שמאל או ימין. לאיזה צד היית הולך?

"אין חיה כזאת. זה כמו הטענה שאנחנו או כלכליים או חברתיים, או סוציאליסטים או קפיטליסטים. החיים האמיתיים הם לא ככה. וגם בעניין המדיני. בסופו של דבר צריך להתייחס ל־DNA של המדינה. והDNA־ הזה אומר שיש לי פה קונפליקט בין העובדה שהוכח פעם אחר פעם שאי אפשר להאמין לפלסטינים ואסור לנהל איתם יחסים…".

רגע, אתה לא מאמין לפלסטינים?

"לא מאמין לאף מילה שלהם".

באמת? אתה חושב שאבו מאזן רמאי?

"כן, אני חושב שהוא רמאי. ואני חושב שככה צריך לנהל את המשא ומתן איתו. אבל אני גם זוכר את מה שרבין אמר, ש'חבל שאין לנו סכסוך עם הנורבגים'. עם אלה יש לנו סכסוך וככה צריך לעבוד. מתוך אי האמון הזה  אני אומר 'בואו נלך למשא ומתן של שתי מדינות לשני עמים, אבל במצב של אי אמון מוחלט'. וגם המטרה הסופית שלי היא לא להתחתן איתם אלא להתגרש מהם".

למתנחלים יש לך חיבה?

"כן. לחלק. לא לנערי הגבעות ולא לאנשים שזורקים אבנים על ג'יפים של צה"ל. חותכי צמיגים הם פושעים נקלים, וצריך להקיא אותם מהחברה הישראלית. אבל מישהו שהלך מתוך אמונה תמימה, שגויה או לא, להקים את אפרת…"

רגע, גם לאנשים כמו אורית סטרוק.

"אורית סטרוק שייכת לפלג שהוא כל כך קיצוני שהוא מסכן את המדינה שלי, וכשאנשים מסכנים את המדינה שלי זה משהו אחר. אני לא אוהב אנרכיסטים".

נחזור רגע למיינסטרים של המתנחלים. אלה שרק רוצים לספח הכל, וכן הלאה.

"שאלת אותי על הרגש שלי כלפיהם. ותשובתי היא: האנשים האלה אינם אויביי. לא הרגשיים ולא הערכיים. אני גם חושב שהיות שניאלץ יום אחד לבקש מחלקם לפנות את ביתם אז מן הראוי שנתייחס אליהם בכבוד".

במשך השנים הקפדת לנסות ולהכיל מתנחלים בטור שלך. האם ביום הדין זה ישתלם לך אלקטורלית? מישהו מהם יצביע לך?

"מספר שתיים ברשימת יש עתיד, הרב שי פירון, הוא מתנחל שגר באורנית".

האנשים האלה הם פרטנרים שלך? מישהו מהם יצביע לך?

"הם חיים איתי באותה מדינה ואני צריך לשתף איתם פעולה. מבחינה אלקטורלית אני לא יודע. אני חושב שערכית כל המהות של מפלגת מרכז היא ליצור ראשי גשר בין אנשים שאומרים, נכון יש בינינו רק שמונים אחוז הסכמה אבל עם העשרים אחוז האחרים אנחנו יודעים לדבר, וזו המהות".

יד אליהו אהובתי

אתה יודע לצייר דמות של המצביע שלך?

"כן הוא שייך למעמד הביניים הישראלי".

מה זה מעמד ביניים? אתה מעמד ביניים?

"אני באתי ממעמד הביניים והיום אני לא ממעמד הביניים".

יאיר, אתה אף פעם לא היית.

"רגע, אני לא טענתי שאני ממעמד ביניים, אבל גדלתי ביד אליהו בדירה של 70 מטר מרובע. לא סבלנו לרגע, לא הייתה חרפת רעב לרגע. אבל…"

יאיר, נו באמת. אתה מהאנשים שהם פריוויליג'ד (privileged). שגדלו לשכבה המקושרת, שיש לה יותר הזדמנויות.

"אני הרגשתי את מה שאתה אומר סביב העניין של ההשכלה, ההתעקשות של ההורים על העניין של עושר תרבותי. אז מהבחינה הזו גדלתי בתחושה שאנחנו באמת מה שאתה מכנה פריוויליג'ד. כלכלית אני אומר שוב: לא גנבתי מאף אחד אגורה, ואין לי גם שום כוונה להתנצל על זה. המדיניות הכלכלית שיש בישראל, זו שמעודדת אנשים לשנוא אחרים על זה שהרוויחו כסף זה בעיניי מטורף".

שנייה. תנסה להבין מה אני אומר. זה ברור שאתה אדם אמביציוזי, חרוץ, כשרוני, שהשיג הכל בשתי ידים. זה לא שההורים שלך סדרו לך להיות מגיש יומן שישי בערוץ 2. עבדת מאוד קשה בשביל זה. אבל נקודת ההתחלה שלך הייתה הרבה הרבה יותר נוחה. אתה לא באמת מעמד הביניים. ואף פעם לא היית.

"אני חוזר ואומר: מעולם לא אמרתי שאני מעמד הביניים. אני אומר שאני מכיר את זה מבחינה כלכלית, כי גדלתי ככה. חוץ מזה יש את האמרה המפורסמת שלא צריך להיות חולה בשביל להיות רופא. כדי להיות אמפתי או קשוב אתה לא חייב להיות זהה למי שאתה אמפתי כלפיו. הבוחר שלנו שייך למעמד הביניים. אלה אנשים ששירתו בצבא, שעובדים נורא קשה, שמשלמים מיסים, שלא גומרים את החודש, ולא מבינים למה הם לא מיוצגים".

אז למה, ממרום מעמדך המוצלח משלהם, דווקא עליהם אתה רוצה להגן?

"כי הם האנשים שמחזיקים את מדינת ישראל בחיים. איש אינו דואג להם. איש אינו מייצג את האינטרסים שלהם, ואם אתה רוצה שמדינת ישראל תמשיך להתקיים אתה מוכרח לטפל בהם כמו שצריך. הרי הורינו עבדו קשה, הרוויחו פחות, ושילמו מיסים יותר גבוהים. אבל הם הבינו את המטרה. הם הבינו לאן הולכים כספי המיסים שלהם. היום אנשים אומרים רגע, מה קורה, הכסף הזה הולך לישיבות, למאחזים בלתי חוקיים, לממשלה של 35 שרים. זה לא בסדר. והלא בסדר הזה מייאש אותם לאט לאט. ומישהו צריך לקום ולהגיד 'אני המייצג שלכם'. 'אני ש"ס של מעמד הביניים', זה הדימוי שאני משתמש בו".

למה אתה רוצה להיות ש"ס?

"'אנחנו ש"ס של מעמד הביניים' זה משפט מטריד כשהוא עומד לבד, אבל יש לו המשך. ההמשך אומר שיש דבר אחד שאתה, אני ורוב האנשים שכחו לגמרי, וזה היותנו הרוב".

אבל למה לקחת את הדימוי מהמפלגה הכי מושחתת?

"ברור שאנחנו לא רוצים להיות ש"ס במובן המגעיל. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים לטפל בכל מעמד הביניים כמו שהם מטפלים בקבוצה שלהם".

אתה הולך בדיוק למקום שבו היה אבא שלך.

"אבא שלי צדק בהרבה דברים, אבל אנחנו לא זהים. הוא נכנס בעונג גלוי להתכתשות עם החרדים על השאלה אם יש אלוהים או אין אלוהים. אני לא מנהל את הויכוח הזה בכלל. מספר שתיים אצלי הוא רב".

אתה מאמין שיש אלוהים?

"כן".

ברצינות?

"כן. תמיד האמנתי. גם רבתי על זה עם אבא שלי לא מעט".

אלוהים? סבא עם מקל או אישה שחורה שמחזיקה ביד את השמש? אתה רציני?

"לא. לא. ההגדרה שלי לאלוהים היא השגחה עליונה. לא השגחה פרטית. בעיניי אלוהים הוא לא מישהו שבודק כל בוקר אם לא לבשת שעטנז. אין מישהו עם זקן שרוצה שנעביר כסף לרב עובדיה יוסף. אין דבר כזה. יש את מחולל העולם. זה דבר רגשי לגמרי".

מה עם הדוקסה

בוא נדבר קצת על אירועי סוף השבוע האחרון.

"מעשה שהיה כך היה. אני ישבתי בערוץ אחד והתראיינתי בכובד ראש עם בוז'י הרצוג וגדעון סער אצל איילה חסון על עניינים פוליטיים ברומו של עולם, כשכל היושבים שם, כמובן, רק רצו לשאול את גדעון סער על גאולה אבן, אבל לא נעים לנו. כשיצאתי צלצלו אליי ואמרו לי שציפי לבני הכריזה בערוץ 2 שהיא מזמינה אותנו לפגישה. הייתי טיפה מופתע, כי לבני, שלי יחימוביץ' ואני נפגשים בין שלוש לחמש פעמים בשבוע. אנחנו הולכים לאותם כנסים, אנחנו נואמים באותם מקומות. לפעמים מחכים יחד מאחורי הקלעים ומקשקשים. למעשה ציפי, שלי ונפתלי בנט הם האנשים היחידים בארץ שיודעים מה עובר עליי באמת. לכן, כשאדם שאתה פוגש על בסיס כמעט יומי שואל אותך פתאום בטלוויזיה אם אתה רוצה להיפגש איתו, זה מפתיע".

אתה מחבב את ציפי לבני ושלי יחימוביץ'?

"כן. אני ביחסים טובים איתן. אני לא מכיר מספיק את ציפי כדי להגיד שאני מחבב אותה. אני גם לא לגמרי מבין את המוטיבציות שלה. את שלי אני כמובן מכיר טוב יותר, ואני מעריך אותה".

בוא נחזור ליום שישי בערב.

"אז שאלו אותי איך להגיב ועניתי שמאוחר. נלך לישון ונדבר על זה מחר בבוקר. זה אף פעם לא מזיק להגיד בואו נחשוב לפני שקופצים. למחרת אמרתי: 'אוקי, רוצים פגישה, למה לא'. יש משהו בתרבות הפוליטית הישראלית שהוא עוין מראש ואני לא אוהב את זה. אני בעד להתייחס באופן תרבותי זה לזה. היו, למשל, פריימריז במרצ. התקשרתי לזהבה גלאון, שאני לא ממש מכיר. אמרתי לה שאני רוצה לברך אותה ושיהיה בהצלחה".

תחזור לבוקר הזה, מה היה?

"בבוקר אמרתי שצריך ללכת לפגישה. זה חשוב שניפגש וזה יכול להיות גם טוב למדינת ישראל, סלח לי על הביטוי. יש בינינו הבדלים עמוקים מאוד אבל גם יש דברים שאפשר לחבר. ואז, תוך דקה, ההבדלים נכנסו לפעולה. שלי אמרה 'אני לא אכנס לממשלת נתניהו', אני אמרתי 'יש פה הזדמנות. בואו נחליט שאנחנו רוצים לעשות ממשלת אחדות, שלושתנו נצטרף לממשלה ונהיה אנחנו עם הליכוד. זו ממשלה מתונה, הגונה כלכלית, שפויה…'"

רגע, נכון ליום ראשון בערב (הזמן שבו שוחחנו) כבר נפגשתם או לא?

"לא, עדיין לא הסתדר מבחינת לוחות הזמנים".

בעניין אחר, במוצאי שבת ידיעות אחרונות ערכו לך מסיבת פרידה.

"שהייתה אירוע מרגש ומקסים. עבדתי 31 שנה בעיתונות ועשר שנים בידיעות. עזבתי, והם רצו להעניק לי שעון דוקסה, ובגללי זה נדחה ונדחה ויצא בסוף קצת קרוב לבחירות. אבל זה היה בעיקר אירוע מרגש. ואני כן חושב שזו התנהגות מכובדת של מקום שעבדת בו הרבה שנים ואתה עוזב אותו, שעושים לך אירוע פרידה".

אתה לא חושב ששבועיים לפני הבחירות, זה נראה מהצד כמו סוג של ניקור עיניים, הון־שלטון?

"אתה יכול לנהל את חייך בפרנויות ובתחושת קונספירציה או להבדיל בין נכון ובין לא נכון. מה שנכון בעולם זה שאם מישהו עוזב מקום עבודה אחרי הרבה שנים עושים לו אירוע פרידה".

אבל זה לא סתם מקום עבודה, לא עבדת בחנות פרחים.

"בסדר, אבל יום אחרי הבחירות זה כן בסדר? ואחרי שישה חודשים זה בסדר? ואם זה היה לפני שישה חודשים, כשהיינו לפני קמפיין, אז זה היה בסדר? עשינו מתי שמצאנו כולנו את הזמן".

ואז באים האנשים מ"ארץ חדשה" עם מצלמות ונותנים לכל האירוע טעם לא נעים.

"תפקידם להיות אנרכיסטים וזה בסדר גמור, אין לי בעיה עם זה. כל אחד בתיאטרון של עצמו. אבל אתה יודע מה זה למצוא ערב שבו שלמה ארצי פנוי? בסוף אלה השיקולים".

ועדין, כשזה מתפרסם, אומרים: "נוני מוזס עשה מסיבה ליאיר לפיד".

"שיגידו. אנשים יכולים להגיד מה שהם רוצים, והם גם עושים את זה. ואפשר לייחס כוונות מכוערות לכל דבר יפה. אני מאוד נזהר מהון־שלטון, אבל ערב פרידה ממקום שעבדתי בו שנים זה לא הון־שלטון. אני שמח גם לדווח שעשו לי מתנת פרידה. לקחו את הטור הראשון והאחרון שלי ומסגרו אותם. אם זה כל מה שהון־שלטון יכול לתת לי אז…".

מאמין ומחבק

אתה חש שהחיים שלך השתנו לגמרי בשנה האחרונה?

"לגמרי, בטח. זה מחזיר אותי לתקופה שליאור ויעל, שהם מאוד קרובים בגיל, היו תינוקות. כשיש לך שני תינוקות בבית אז אין לך שום אפשרות לתכנן את חייך. כל שבע דקות קורה משהו, אתה לא יכול להגיד 'אני אגיע אליך בשמונה'. שום דבר. הכול כל הזמן משתנה, וחיים פוליטיים הם די דומים".

ויש את העניין שצריך לחשוף את הבת שלך יעל בתהליך הזה.

"לא. חוץ משניים או שלושה אנשים שהשתמשו בביטוי הנורא 'ניצול ציני' על זה שהזכרתי שיש לי בת אוטיסטית והתנצלו, בסך הכול נתנו לי להגדיר את גבולות הגזרה שלי, שזה נורא יפה בעיני. אפילו העיתונות הישראלית, שאי אפשר לחשוד בה ברגישות יתר, יש מקומות שהיא לא נכנסת אליהם. לי היה חשוב להגיד את זה, כי ההורים של הילדים האוטיסטים, קהילה אינטנסיבית, התחילו להגיד לי 'מה אתה מסתיר אותה, אתה מתבייש או משהו?' אז באתי ואמרתי 'כן, אני רוצה שתדעו שיש לי בת אוטיסטית'".

מי טען נגדך שאתה משתמש בה באופן ציני?

"בוא לא נכנס לזה. אבל אם כבר ציניות, אני רוצה לקיים איתך סוג של דיון על המקום שממנו אתה ואני מדברים. אני חושב שבסוף, אנחנו מדברים ממקום שאומר: 'כבר היינו ציניים וזה לא עבד. זה עלוב, זה לא מייצר כלום. זה מקטין את החיים'. עדיף להגיד 'אלה ערכי, אני אאבק עליהם, אני אוהב אותם, אתחבק עם מי שמאמין באותם דברים'".

אני לא חושב שציניות מאפיינת איזושהי קבוצה בישראל. אני חושב שיש אנשים שלא מאמינים לכנות שבכוונות שלך.

"אז אני אגיד לך משהו. האנשים שמפקפקים בכנות הכוונה של כל מי שחושב אחרת מהם או כל מי שאינו כמוהם בעיני הם אויבים. הם אויבים של כל דבר טוב".

הם לא מפקפקים בכל דבר. הם מפקפקים בכנות שלך. זה משהו אחר.

"היות שבסוף העדות הכי טובה על מה שקורה בתוכי היא ממקור ראשון, ממני, אז המון פעמים מסקרן אותי מאיפה זה בא".

יש כבר רגעים שאתה מרגיש שאתה פוליטיקאי?

"כן. אני חי בשירותו של דבר חשוב ממני, ואי לכך לפעמים אני מסתמר או מצטמרר מול מישהו שמתעקש להתעקש על הבלתי חשוב".

אתה תופס שפתאום יש לך דיבור שלא היה לך קודם?

"לא באמת. ב-15 השנה האחרונות נוהגים להקריא טקסטים שלי בהשבעות של צה"ל. זה לא שקודם הייתי איזה אנרכיסט. גם ככותב טקסטים חיפשתי ערכים חזקים, שורשיים, את הדו"ח הישראלי הפנימי. אוהבים את זה או לא, אני מביא את אותו הדבר גם אל החיים הפוליטיים. אם כבר, הדבר היחיד שהשתנה, זה שאני צריך להגיד עכשיו כל הזמן את אותו דבר וזה קשה לי לפעמים".

לא הבנתי.

"בתור עיתונאי, אתה הרי תמיד מנסה לא לחזור על עצמך. לפעמים בכל מחיר. תמיד לחדש ולרענן. כפוליטיקאי בקמפיין, אתה חייב לחזור כל הזמן על אותם דברים, על אותן מילים. ללכת מאולפן טלוויזיה לאולפן טלוויזיה ולהגיד בדיוק את אותו דבר, ובכל זאת לנסות לא לשעמם. זה הרבה יותר קשה. תאמין לי".

אוקי. אז תן מילות סיום.

"שמע, כל מה שאני רוצה, זה שאתה ואיתן, בדרך לקלפי, תחשבו שוב אם לא הכי הגיוני ונכון לכם להצביע לי. אתם וכל קוראי Time Out".