קטעים שנהניתי לשאזם ב-2014

אם כל הרשתות החברתיות התעקשו להזכיר לנו בסוף השנה רגעים שאנחנו בחרנו לתעד – בעיקר כאלה שמבוססים על תמונות, אפליקציית זיהוי השירים Shazam העניקה לנו את הרגעים שבחרו אותנו – אלה שרצינו להכיר טוב יותר את הצלילים שעוטפים אותם.

שאזם היא לא אפליקציה של שופוני תמידי כמו אינסטגרם ולא של שיתוף תוכן, רגשות, מחשבות ומידע כמו פייסבוק וטוויטר. היא אישית, כמעט אינטימית. אם הגדרות הפרטיות שלכם באפליקציה הן נזיריות, מה שנקלט בשאזם נשאר בשאזם, אלא אם בוחרים לשתף בדרך עוקפת – צילום מסך או סטטוס משתפך בבוקר שאחרי מסיבה רגע לפני שקיעת הדופמין.

אז בזמן שפייסבוק הציעה סיכום קלישאתי שכלל בעיקר תמונות שאני תויגתי בהן, ואינסטגרם הציגה את הפריימים הפחות מוצלחים שלכדתי; דווקא שאזם, שממנה לא ציפיתי לכלום, הצליחה להזכיר רגעים קטנים של אושר אמיתי מהשנה שעברה. רוב הרגעים האלה התרחשו אחרי חצות ולפני שמונה בבוקר, לרוב במסיבות – הם גרמו לי את אי הנוחות של להפסיק לרקוד (או גרוע מכך – לנסות במקביל), להחזיק את הטלפון בצורה כזו שהתאורה מהמסך לא תפריע לאף אחד, ללחוץ על הכפתור ולחכות כמה שניות. אבל זה קרה לפעמים גם סתם בשיטוטים ברחוב עם מוזיקה שבקעה מחנויות, פסקולים בסדרות טלוויזיה ואפילו שירים בפרסומות. הזיכרון הקולי חזק מהזיכרון הוויזואלי ומתחפר במוח לזמן ארוך יותר – מה שכנראה מסביר את העובדה שיכולת הריגוש שלו עשויה להיות גבוהה יותר.

בשאזם (ובאפליקציות דומות כמו SoundHound) יש עמוד היסטוריה של כל התוצאות שהתקבלו – נבירה אובססיבית מגלה אוצרות שמסודרים לפי מקום, תאריך ושעה. מי ניגן באותו ערב? עם מי הייתי? באמת נהניתי? מתי חזרתי הביתה? אחרי שמחפשים בגוגל את הקטעים הרלוונטיים, התשובות מתחילות לצוף ויוצרות פלאשבקים מעורפלים של רגעי אופוריה שמנצחים כל מקבץ תצלומים שהאלגוריתם בחר עבורנו. אי אפשר להנציח אותם ולא בטוח שצריך, הכיף האמיתי הוא לחכות ולהתעלות עליהם.