השוקיים בשוק: הסקיני ג'ינס מתהדק

בניגוד לנשים, שהחלו ללבוש מכנסיים רק במאה ה־20, את פלג הגוף התחתון של גברים מכסה פריט הלבוש כדבר שבשגרה כבר מהמאה ה־16. התנודות החריפות יחסית בגזרות המכנסיים, בהתחשב בשינוים האטיים ממילא בתחום אופנת הגברים, החלו רק ב־60 השנים האחרונות. בשנות ה־50 מכנסי הג'ינס עשו את המעבר מבגדי פועלים ללבוש המזוהה עם נוער מרדני, ובעשור העוקב היו אלה מכנסי הצינור המחויטים של הביטלס והסטונס שהגדירו מחדש את הקוד המלבושי של הג'נלטמן הפרחחי האנגלי. באותו עשור ילדי הפרחים החלו את מגמת מכנסי הפדלפון המתרחבים, שהמשיכו עמוק אל תוך הסבנטיז; בשנות ה־80 המכנסיים התרחבו שוב לכל אורכם וטיפסו אל עבר קו המותן הגבוה, רק בשביל לצנוח מאוחר יותר בסבנטיז אל מתחת לקו האגן בהשראת אופנת ההיפ הופ החושפת את אזור הישבן. בחלוף המאה החליפו את מכנסי הבאגי הרחבים מכנסי הקרגו – הדגמ"ח הצבאי הפרקטי ומרובה הכיסים. מהנוחות הזאת חלה תפנית מפתיעה לקראת אמצע העשור הראשון של המילניום, שהונהגה בידי אחד מהמעצבים המשפיעים בנוף אופנת הגברים המודרנית הדי סלימאן, שמונה בשנת 2001 למנהל הקריאטיבי של קו הגברים בבית כריסטאן דיור.

הבית, שהיה מזוהה עד כה עם אלגנטיות פריזאית ויוקרה, עבר טלטלה משמעותית כשסלימאן שינה באגרסיביות את התדמית של הקו שעמד ברשותו לרוקיסטי, ואת הימים הפנויים שלו מחוץ לסטודיו הפריזאי בחר להעביר במועדוני ההופעות ובפאבים של מזרח לונדון, אזור שגיבורי התרבות שלו בתחילת אותו עשור היו חברי להקת הליברטינז – פיט דוהרטי וקארל בארט – ואורח חיים רווי סמים ואלכוהול. האופנה שצמחה מרחוב בריק ליין הייתה צרה ככל שאפשרו קווי המתאר של הנערים שלבשו אותה, עם מכנסי סקיני הדוקים כל כך עד שהפכו לאחת מהאטרקציות התיירותיות של אותו מחוז. את המראה הזה, אותנטי ככל שהיה, העביר סלימאן למסלול התצוגות העונתי, כשהוא מלהק את אותם מוזיקאים נעריים כדוגמנים לרגע וגם כאחראים לפסקולי התצוגות. כך התאפשרה הפריצה ללהקות כדוגמת רייזורלייט ו־These New Puritans.

השילוב מלא הכוח בין יצירת אייקוני תרבות לבין אופנה חדשה גרם לטרנד לחלחל מהר מהצפוי לשוק המיינסטרים: מכנסי הגברים החלו להתכווץ במידותיהם באופן גורף, החל בבוטיקים היוקרתיים ועד לאחרונת הרשתות המהירות שביקשו להרוות את הצמא לסקיני. אפילו החברות שמייצרות בובות דיגום סטנדרטיות נאלצו להחליף את הדגמים המסורתיים בכאלה בעלי היקף ירכיים וקרסוליים צר בהרבה, דרישה שעברה מהר מאוד גם לתחום בובות התצוגה. המראה הרענן והלא שגרתי הזה המשיך בחסות תרבות ההיפסטרים הפוסט רוקיסטית, שאימצה את הגזרה ואף כיווצה אותה שנית, הפעם באורכה, עם קיפול כפול של המכפלת מעלה. אבל גם גברים שלא משייכים את עצמם כלל לתנועה התבייתו על המראה הצר, בעיקר בגלל שברוב המקרים הוא מחמיא יותר ומייצר מראה עדכני.

הסקיני הפך לנחלת הכלל, עד שכמעט הפך ללא אופנתי בעליל. כמעט – כי רגע לפני כן שב סלימאן לזירת העיצוב. זאת אחרי שנטש את בית דיור בשנת 2007 והעביר את שנות ההפסקה שלו בפיתוח קריירת צילום בלוס אנג'לס. בשנת 2012 הוא מונה לראש בית סאן לורן, כשעם כניסתו בחר להשמיט את שם מייסד הבית, איב, מלוגו החברה. המהלך זכה לתגובות חריפות, אבל לא כמו אלה שעוררו עיצובי הבגדים עצמם, שהמשיכו באופן ישיר את המראה שהנהיג בדיור כאילו לא עברו חמש שנים. למרות הביקורות הלא אוהדות המשיך סלימאן בשלו, ואף הוסיף לכווץ את צלליות המכנסיים עד שלעתים נדמה כי הבריף היחידי לליהוק הדוגמנים לתצוגות שלו הוא "נערים רזים מספיק כדי להידחס למכנסיים הצפופים ביותר עולם".

שערורייתי או לא, חדשני או מיושן, לחזון שלו עדיין יש תוקף – בגדי המותג היקרים להחריד נחטפים מהקולבים ברחבי העולם ורשתות האופנה המהירות רק מחכות למוצא פיו בשביל להעתיק אותו. ההצלחה הזו מעידה על כך שהמגמה לא הולכת לנטוש אותנו בקרוב ושאפשר כבר לתת פתרון אפשרי לשאלה המאתגרת איך תיראה האופנה הגברית של העידן הנוכחי בספרי ההיסטוריה. התשובה המסתמנת לכך היא בהכרח גבר מזוקן ושדוף למדי ארוז בתוך "צללית סוכרייה על מקל" המורכבת מחולצת טי נינוחה או סווטשירט אוורירי וחלק תחתון שהוא בין ג'ינס הדוק לטייץ של ממש.