הנהגת היחידה בכביש שאמרה לנו את האמת

שלישי, 9 בבוקר, רחוב בר-כוכבא החד-סטרי וחד-נתיבי בתל אביב. נהגת שזיהתה מקום חניה שעומד להתפנות נעמדה בכביש כמקובל, ואז נהגת אחרת, זו שעמדה לפנות את מקום החנייה המבוקש, הזהירה את הממתינה שהיציאה מהחנייה תיקח עוד כמה דקות, שכן היא צריכה לפרוק מהאוטו החונה כמה ארגזים לפני כן, ועל כן הציעה לנהגת הממתינה לעמוד "פה רגע ממול" באדום-לבן, כך שתוכל להמתין לחניה מבלי להפריע לתנועה שבשעת בוקר הצטברה ברגע למספר דו-ספרתי של נהגים עצבניים. ואז, במקום להמציא שלא שמעה את תלונות הממתינים, להגיד שהיא ממהרת או שהיא חוששת שאם תזוז לצד השני של הכביש תפסיד את מקום החניה, הצהירה הנהגת הממתינה על הנהגים שייאלצו עכשיו להמשיך להמתין בפקק שיצרה סתם כי לא היה לה כוח לזוז: "לא, זה בסדר, אני לא מכירה אותם, אז לא אכפת לי".

האמת, ואולי תרמה לכך העובדה שהייתי רק עד לסיטואציה כהולך רגל, מצאתי את האמירה של הנהגת האגואיסטית כחיננית, כאותנטית. היא אמרה את הדבר כמו שהוא – היא לא תעשה שום דבר מינימלי עבור אדם אחר, פשוט כי היא לא מכירה אותו. זו הרי בעצם הסיבה האמיתית לכל התנהגות אגואיסטית שלנו במרחב הציבורי, אלא שאנחנו אף פעם לא מודים בזה. אנשים שחותכים בתור יכלו להגיד "סליחה אדוני, אפשר לעבור? פשוט לא אכפת לי אם אתה תחכה יותר – אני מעדיף לחכות פחות ואני יותר חשוב לי ממך", אבל בחרו להגיד "אני ממש ממהר", או "מחכים לי"; אלה ששומעים מוזיקה ממש רועשת בדירה, היו יכולים להגיב כשתדפוק להם בדלת עם "סורי, רציתי לשמוע מוזיקה חזקה והשקט שלך לא חשוב לי. עכשיו כשביקשת אין לי ברירה אז אחליש", אבל הלכו על "אה וואי זה חזק? לא שמתי לב, אני אחליש". הנהגת ההיא הודתה בדבר כמו שהוא. וזה גם משהו.

הנהגת האגואיסטית ממש לא לבד, וחוסר ההבנה של הצורך בהתחשבות באחר הוא בוודאי לא תופעה חדשה. החברה שלנו התפוררה לחלוטין, ולאנשים, כך נדמה, אכפת רק מאלה שהם באמת מכירים – מבני המשפחה והחברים הקרובים (וגם זה לא תמיד נכון). במרחב העירוני והצפוף, מטבע הדברים, התופעה מורגשת יותר. שם הרי כל פעולה שלך משליכה על יותר אנשים מאשר אם היית גר במדבר ועושה כרצונך. קמפיין שהשיקה לפני מספר חודשים הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים קרא לנו לעצור במעברי חצייה לכל אחד, כאילו היה קרוב משפחה שלנו. "אם זה היה האבא שלך, היית עוצרת לו", מבקר בשיפוטיות הקריין את הנהגת המאזינה כעת לתכנית. הוגי הקמפיין חשבו, ובצדק בעצם, שלאנשים אין שום אינטרס לסייע ולמלא את חלקם בציוויליזציה, ולהתחשב באחר רק משום שהוא קיים. צריך לייצר עבורנו סימולציה – להפוך את הזרים במרחב לקרובי משפחה – כדי שנחשוב שוב לפני שנדרוס אותם.

גם המאבק המוצדק והחשוב בהטרדות ובתקיפות המיניות לוקה לפעמים באסטרטגיה הזו. כתשובה לאלה שלא מוצאים הטרדות או תקיפות מסוימות כחמורות, יש המטיחים בפניהם "תדמיין שזו הייתה אחותך הקטנה/אשתך/הבת שלך, היית רוצה שיתייחסו אליה ככה?", כאילו לאנוס או להטריד זה דבר נורא ואיום רק אם הוא קורה לקרובת משפחה שלך. כאילו אתה צריך את הדימוי המודרך כדי להבין שאסור לפגוע באישה שאינך מכיר. לעזאזל הגענו למצב שצריך לחנך אותנו בכלל שלאנוס ולדרוס זה לא בסדר – גם אם מדובר באדם שאיננו מכירים? איך הגענו למצב שאנשים בוגרים – אלה שאליהם פונים התשדירים של הרשות, או לחלופין אלה שמשתתפים בוויכוחים ההם על ההטרדות – נדרשים לחינוך בסיסי כל כך, שהקיום שלך במרחב שאתה חולק עם אחרים מחייב לעתים גם ויתורים (המתנה בתור, הזזה של האוטו, שמירה של מוזיקה נמוכה, והקפדה על כבודו, מרחבו ושלומו של האחר – גם אם אתה לא מכיר אותו)?

האשם, כרגיל, בא מלמעלה. הוא תוצאה של חינוך קלוקל מבית – של ילדים שראו את אמא שלהם מסרבת להזיז את האוטו או חותכת בתור – אבל גם של חינוך קלוקל ברמת החברה כולה. אזרחים פשוטים, ילדים או מבוגרים, שרואים את נבחרי הציבור שלהם נוהגים בחוסר סולידריות מופגן ומעליב כלפי האחר, החלש, זה שברח מתופת בארצו או זה שלא שפר מזלו ונולד לעוני, כמובן בסוגיות חשובות בהרבה מפקק בכביש. המסר שמגיע משם הוא שוויתרנו על הקונספט של חברה, וחזרנו לעידן שלפני תחילת הציוויליזציה – איש-איש ידאג לשבטו המצומצם, לאנשים שהוא קשור אליהם בקשר דם. כל השאר – אובייקטים לגיטימיים לדריסה או לאונס. שיישרפו. אפילו אם כל מה שנדרש ממני זה להזיז את האוטו לרגע.