המבול של נוחי
נוחי דנקנר הוא מקרה קלאסי של אדם שעף קרוב מדי לשמש, ונשרף
סאגת נוחי דנקנר התקרבה השבוע לסיומה, כשהנושים שלו הכריעו שהם לא רוצים אותו יותר באיי.די.בי. אני כותב את המשפט הזה וראשי סחרחר עליי. בכלל, ראשו של האדם הממוצע סחרחר עליו כשהוא שומע את סיפורי דנקנר – הסכומים האדירים שנזרקים באוויר מקשים עליך להתרכז בפרטים האחרים. אבל דבר אחד ברור: דנקנר הוא מקרה קלאסי של אדם שעף קרוב מדי לשמש, ונשרף.
צריך לומר את האמת: אנחנו שמחים שדנקנר נפל. לא כי יש לנו משהו אישי נגדו – אנחנו לא מכירים אותו ולא יודעים עליו כלום מעבר לזה שבשנים האחרונות הוא החזיק את כל המשק הישראלי בביצים (ושהוא היה סחבק של מקובלים ושל רנטגנים למיניהם – דבר די דוחה למען האמת). אנחנו שמחים שהוא נפל כי הוא הסמל המובהק ביותר לקושי שכולנו חווים ביום יום. המונים באוקראינה הפילו השבוע פסל ענק של לנין בכיכר בקייב, כמחאה על השליטה של רוסיה במדינתם. דנקנר הוא הפסל של לנין שלנו, שהתרסק השבוע בקול תרועה רמה. בכל פעם שבה היה לנו קשה, היינו מרימים את הראש ורואים את פרצופו הזחוח, המונוליתי, המלא ביטחון עצמי. הוא היה "האח הגדול" שלנו, זה שתמיד שם, מושך בחוטים וקוצר רווחים.
כשהרגשנו שהבנק שלנו חונק אותנו, גילינו שהוא מבעלי בנק הפועלים. כשקיבלנו חשבון אסטרונומי מחברת הסלולר (לפני ירידות המחירים), גילינו שהוא מבעלי סלקום. כשעשינו קניות בסופר ולא הבנו איך כל כך מעט דברים יכולים לעלות כל כך הרבה, גילינו שהוא מבעלי שופרסל. בכל מקום שבו הסתכלנו – שם הוא היה. הכל היה שלו, ושום דבר לא היה שלנו.
עד לפני כמה שנים העריצו בישראל את בעלי ההון. את האנשים שעשו את זה. ששיחקו אותה. ההתרפסות בפני הכסף היתה שילוב של האדרת החזק, ואיזושהי פנטזיה ילדותית שאולי יום אחד גם אנחנו נעשה את זה. שגם אנחנו נשיג מין עושר מיתולוגי שכזה. דנקנר היה נסיך מהאגדות לאנשים מבוגרים. אבל אנחנו לא שם יותר. התפקחנו. ועם ההבנה שרובנו כבר לא נהיה עשירים גדולים, גם הבנו שרוב העשירים הגדולים – עשירים בזכותנו, על חשבוננו. ועוד גילינו שהאדם העשיר הוא ממש לא מתת האל למין האנושי – הוא לא חכם יותר, מוסרי יותר או מעניין יותר מאיתנו. הוא בסך הכל מישהו שיודע לעשות כסף.
