הלך עלינו: פעילי הימין האלימים הם כבר מזמן לא מיעוט שולי

ככל שאתה מתבגר והדימוי העצמי שלך מתפתח, עולה היכולת שלך להקיף את עצמך באנשים דומים לך. זו הרגשה נהדרת. במקום להיות מוטרד בקונפליקטים ובניסיונות גישור על פערים, אפשר לחגוג את מה שיש במשותף. דרושות כמה שנים בלבד כדי שהסביבה שלך תהפוך סטרילית ממה שעושה לך רע – הומופובים, גזענים, שמרנים כבדים ואנשים שסתם לא באים לך בטוב. אולי הם אוהבים טלוויזיה גרועה או שהטעם המוזיקלי שלהם מחריד בצורה מעוררת אנטגוניזם. קריטריונים שטחיים לכאורה, אבל כאלה שיכולים, בצורה כזו או אחרת, לשקף קווי אופי של בן אדם.

בכל הטירוף של התקופה האחרונה הבנתי שלא לגמרי התמדתי בבניית המעגל הנוח הזה סביבי. בפיד הפייסבוק שלי, למשל, יש לא מעט ימנים, אבל ימנים הארדקור – הם לא חוסכים באיחולי מוות לערבים וגירוש לשמאלנים (או שאולי בסטנדרטים הנוכחיים זה כבר מוגדר כימין קיצוני אבל לא הכי קיצוני, אני לא בטוח). אלה אנשים שלא נמצאים בפיד שלי במקרה, אני הכנסתי אותם, זו הייתה בחירה שלי. הכרנו בתיכון, אולי בצבא; דרכינו הצטלבו מתישהו ומה שנשאר זו "חברות פייס" חסרת משמעות. לפעמים הם צצים בפיד שלי ויש מצב שגם אני בשלהם.

לא היה לי נעים לקרוא את ההתבטאויות שלהם אבל גם נמנעתי להגיב. איך אתה בכלל מתחיל דיון עם מישהו שרוצה לגרש אותך ולהרוג ערבים? פשוט החזקתי אותם שם כתזכורת לכך כדי לזכור שלא מדובר ב"קומץ" או "עשבים שוטים". בשבוע האחרון כמה חברים שלי (לא מהפייסבוק) מצאו את עצמם מבקרים מרצונם בתחנות משטרה כדי להגיש תלונות על איומים מפורשים שהתקבלו כתגובה להתבטאויות שלא תואמות את האתוס הניאו פטריוטי. המאיימים: אנשים נורמטיביים לכאורה, מצולמים עם בנות זוג ותינוקות בתמונת הפרופיל. בימי שגרה אחד מהם אפילו מעלה תמונות של חתולים!

אז אם עד עכשיו הייתי פי אלף יותר שמאל עכשווי והנפתי דגל לבן מול התבטאויות האספסוף לכאורה, הפעם יצאתי למסע טיהור קצר (זה מהלקסיקון שלהם). המכות שחטפו מפגיני שמאל ברחבת הבימה הספיקו. הבועה התפוצצה, תשתית הראיות הונחה במקומה. באחד מהמשדרים המיוחדים של ערוץ 10 כינה אותם יאיר לפיד בזחיחות לא קולעת כ"שוליים קולניים וזעקניים" (שיגיד את זה ל־40 אלף האנשים שעשו לייק לקבוצת הפייסבוק עם ישראל דורש נקמה). גם כאן הוא בוחר להיות עיוור למצב. מדובר בקבוצה אלימה שהולכת וגדלה אך ממשיכה לראות את עצמה כמיעוט נרדף – ואני כבר לא צריך נציגים רדומים שלה ברשימת החברים שלי כדי להבין עד כמה זה קרוב אליי. הפעם, לראשונה, גם אני רואה בעצמי חלק ממיעוט – עדיין לא נרדף אך ללא ספק מאוים – וזה מפחיד, מפחיד בטירוף.