הליגה בעד השמצה

דמיינו לעצמכם את התרחיש הבא: אתם קמים בבוקר, בודקים מה קורה בפייסבוק ומגלים שכולם מדברים על כך שאתם חלאות אדם. עבור רבים תסריט האימים הזה כבר הפך למציאות. החל מסוטי המין המסוכנים שתמונותיהם הועלו לקבוצה "גברים באוטובוסים" משום שהעזו לשבת בפישוק רגליים וכלה בסחים מעריצי פינק פלויד ובנים של סופרים שהואשמו בפליטות פה פדופיליות – כולם זכו לחוות על בשרם את תופעת הפאבליק שיימינג.

רבות כבר נכתב על הפיכתו של פייסבוק מכלי שמוציא אנשים לכיכר העיר לכיכר העיר עצמה. כמה פשוט לכתוב סטטוס מתקרבן ואז לראות אותו משתכפל ברחבי הרשת מהר יותר מאמבה על ריטלין. והעובדות? למי אכפת מהן?

תחת האצטלה של חופש הביטוי, פייסבוק הופך את השיח הציבורי לממושטר יותר מאי פעם, והתוצאה היא חברה שמדחיקה את השנוי במחלוקת ומחבקת את הפוליטיקלי קורקט. בהקשר הזה אין זה מפתיע שהקורבנות האחרונים של הפאבליק שיימינג הם העיתונאים, נציגי השיח הישן. רק החודש ראינו את אריאנה מלמד נטרפת בחיים על ידי עדר טבעונים צמא דם בגלל טור שכתבה ב־ynet בשבחי הסטייק, את אורי קליין חוטף על הראש בסטטוס ארוך במיוחד של רשף לוי בעקבות ביקורת שלילית שכתב ב"הארץ" על סרטו החדש לוי, ואת רז שכניק סופג סטטוס ארסי משי גבסו, שהאשים אותו בצהבהבות ובסילוף האמת בראיון שפורסם איתו במוסף "7 לילות".

לוי הודיע שהוא מבטל את המנוי שלו ל"הארץ". "אני את הסטנדרט שלי להתנהגות בחיים עיצבתי במגלן ובשכונה", הסביר במיליטנטיות, "ובשכונה שלי כשבריון היה יורק עליך, אתה לא היית ממשיך לממן לו את המשכורת". עוד שיתף את חבריו במה שאמר לעורך העיתון אלוף בן שביקש ממנו לא לבטל את המנוי: "ביום שהאיש שלך יפסיק לכתוב ביקורות על סרטים ישראלים אני אחזיר את העיתון שלכם הביתה". פיטורי קליין, למעשה זו דרישת הבמאי.

"עיניים של נחש ולב של עכברוש"

גם גבסו לא חסך שבטו: "פאק יו רז שכניק, פאק יו וואלה!, פאק יו כל גסי הרוח שממררים את חיי מאז שאני קטן. לא חזרתי בשאלה ולא הצטרפתי לאף קהילה. הציטוטים לא מדויקים". לבסוף ביקש מחבריו בפייסבוק לא לקרוא את הכתבה כי מדובר ב"כתבה מטונפת, עם עיניים של נחש ולב של עכברוש". מאחורי כל מקרה כזה מסתתרת סוגיה גדולה יותר, והיא המלחמה בין העיתונות הכתובה לבין הרשתות החברתיות על השליטה בשיח הציבורי.

אם פעם עיתונאים יכלו לכתוב כל העולה על רוחם בלי לדאוג לתגובות שיקבלו מצד מושאי הראיונות והביקורות שלהם, כיום אלה יכולים להשתמש בפייסבוק כדי להוציא עליהם את קצפם ולזכות במאות שיתופים שפוטנציאל החשיפה שלהם גדול לא פחות משל עיתון ממוצע. אחרי שהסטטוסים הזועמים האלה מתפרסמים, הכדור חוזר למגרש של העיתונאים, שבדרך כלל כותבים על הנושא כתבות מסוג זו שאתם קוראים כעת, שהשורה התחתונה שלהן היא לרוב משהו כמו "פייסבוק זה רע, רק לעיתונאים מותר להלבין פניהם של אנשים אחרים".

אפשר להתווכח על הטענה הזאת, אבל דבר אחד בטוח – בעוד שכל עיתונאי מנוסה יודע שעליו לבדוק את כל העובדות לאשורן בטרם פרסום הכתבה ולא להעלות בה האשמות חסרות בסיס שעלולות לחשוף אותו ואת העיתון שלו לתביעת דיבה, בפייסבוק אלמנט ההרתעה עדיין לא מספיק חזק בשביל למנוע מקרים של לינץ' וירטואלי.

ב־2010 קבע בית משפט השלום בחיפה תקדים כאשר פסק פיצויים בסך 50 אלף ש"ח לטובת אישה שתבעה את האקס שלה בטענה שפרסם תמונות מביכות שלה והוסיף להן כיתובים מכפישים. בימים אלה מתנהלת תביעתו של פרופ' אמיר חצרוני מאוניברסיטת אריאל נגד אורטל בן דיין, שטענה כי הוא נוהג לבקר בבתי בושת, ובקרוב אמורה להתקבל הכרעה בתביעה של תנועת אם תרצו נגד קבוצת הפייסבוק שהגדירה אותה כפשיסטית. גם אריאנה מלמד הודיעה כי היא מתכוונת לפתוח בהליך משפטי נגד קבוצת הפייסבוק הפרודית "פי 1,000 אריאנה מלמד". עם זאת נראה שאנחנו עדיין רחוקים מהיום שבו אנשים יצטרכו לחשוב פעמיים לפני שהם לוחצים על מקש האנטר.