הכל כלול

כשהיינו ילדים, נהגו ילדי המפתח מבינינו לעבור, בדרך חזרה הביתה מבית הספר, במעדנייה של אסתר. מדובר בדודה טובת לב שנהגה בנו בחביבות, גם כשהזמנו אצלה "פיתה עם סלטים", שמלבד החומוס־צ'יפס־סלט־כרוב אדום־סלט מיונז־סלט חצילים־מלפפון חמוץ, הכילה גם מג'דרה, שניצל ולעתים, שכה יהיה לי טוב, גם מקרוני ברוטב עגבניות. אז, התענגנו על כל נגיסה. היום, רק המחשבה על הפסטיבל הזה מתסיסה את מיצי הקיבה שלי.

מגוון שכזה יכול להיות מתכון לסחרחורת גם באלבומי מוזיקה, ובמיוחד באלבום בכורה, שמתאפיין לא פעם בחיפוש דרך ומסתיים בוורטיגו. כדי ש"פיתה עם הכל" תהפוך ליצירה שלמה ומגובשת, צריך לעמוד מאחוריה אמן עם נוכחות חזקה, שיהיה ממוקד מטרה ושידע לפזר מעל החומרים השונים את האבקה הנכונה, שתהפוך את בליל ההיגדים לאמירה חד משמעית. כל התארים האלה הם רק חלק מהסגולות שהתברכה בהן אסתר רדא.

האחידות באלבום של רדא היא הכל מלבד מובנת מאליה. כשמפרקים את האלבום לגורמיו אפשר למצוא בו רגאיי, פופ, רוק, מוזיקה אתיופית, מוטאון, פאנק, אפרוביט, סול, ראפ, ג'אז, פיוז'ן וסליחה אם שכחתי מישהו. אף שניתן לזהות בין כל הסגנונות האלה חוט מקשר, הם יכלו באותה קלות להתפזר לכל עבר. אלא שהכריזמה של רדא, הגרון שמפיק עוצמות גם בלי טיפת מאמץ, הגרוב וההגשה הבוטחת והמדויקת, אוגדים את כל המרכיבים לחבילה אחת, מסוגננת ומובחנת. את מלאכת ההרכבה השלימה חבורת המוזיקאים המוכשרת שמנגנת באלבום, והמפיקים המוזיקליים רונן סאבו ואופיר "קותי" קותיאל, שכזכור התמחה בפרויקט היוטיוב שלו, "Thru You", בחיבור בין עולמות בעלי קשר רופף. יחד עם רדא, יצרה החבורה צליל מובהק, ססגוני מאוד, עשיר ועליז, והשכילו לחבר כלי נשיפה וסאונדים אלקטרוניים אל כלים מסורתיים כמו מסנקו (כלי מיתר אתיופי) או חליל צד, בטבעיות וכלאחר יד. נראה שהמוזיקאים שהשתתפו באלבום הם תלמידיה המצטיינים של התקופה והאוניברסליות, שהיא אחת מסממניה. כך גם רדא עצמה, שמגלמת באמנות שלה ובדמותה את החלום הרטוב של הכפר הגלובלי.

אולי זה עניין של טעם אישי, אבל לטעמי רדא במיטבה כשהיא נחלצת מהשירה ומההפקה הקצבית והקול שלה מתחיל לבעוט. ובאמת, האלבום נפתח כדקה אחרי הצליל הראשון, שמתפתח למקצב ג'אזי עם נגיעות עדינות של פסנתר ובס, כשרדא זונחת את הרכות ועל ברייק של מכת תוף וחצוצרה חורצת: "I am a prisoner". גם למילים יש משמעות ברגע הזה, משום שבאופן שבו רדא שרה אותן הן נשמעות דווקא כמו הכרזת העצמאות שלה. אחרי הלהיט "Life Happens" ו"Nanu Ney", שיר עממי אתיופי שמוכר בעיקר בביצוע של מולוקן מלסה, שזוכה כאן לביצוע די נאמן למקור רק מקפיץ יותר, מגיע "Lose It" הרוקנ'רולי, שבו רדא מוכיחה שהיא יודעת להיות גם מחוספסת ומתריסה כשצריך. אם עד אותה נקודה הקול שלה היה נעים והרמוני, עמוק ומלא גרוב, עכשיו הוא צרוד ונותן בראש – וזה נשמע טבעי באותה מידה.

דבר אחד כן נעדר מהאלבום הזה, וזה שיר שנחרט. כן, יש בו הרבה שירים טובים, אבל אף אחד מהם לא מצליח לטלטל, לגרום להתעלות, להוציא אותך מעולמך ולזרוק אותך חזרה למציאות – המום. כך שלאורך 12 רצועות, האלבום נע על הציר שבין טוב לטוב מאוד, אבל אף פעם לא נוסק לדרגה הזאת שמותירה אותך ללא מילים. אלא שלרדא יש עדיין כל כך הרבה לפניה, והיא מתחילה מנקודה כל כך גבוהה, שאפשר להמר בוודאות ששיר המופת שלה כבר מחכה בהמשך הדרך.

השורה התחתונה: כמה אתה קול מאחד עד אסתר רדא?