הכי אחי: הישראליות היפה שמתגלה מתוך השבר של אחים שכולים

הגעתי למיצב הזיכרון "אני ואחי.ותי" ב"אנו – מוזיאון העם היהודי". כבר בכניסה ניצב מולי מבנה שהזכיר לי את עמודי שמשון, רגע לפני שמוטט אותם בשתי ידיו ומסר את נפשו למען עמו. משם פסעתי פנימה, אל תוך בטן השכול. המיצב, פרי שיתוף פעולה של עמותת "האחים שלנו" עם "אנו – מוזיאון העם היהודי" ובתמיכת משרד התרבות והספורט, מעניק במה ל-78 אחים ואחיות שכולים, בני 18 עד 88. הם מגיעים מתקופות שונות של השכול הישראלי – ממלחמת יום הכיפורים ומלחמות לבנון, דרך מבצע צוק איתן ופיגועי איבה ועד 7 באוקטובר, מסיבת הנובה ומלחמת חרבות ברזל. כל אחד מהם מניח כאן את הסיפור שלו.

לאורך הדרך נחשפתי לקולותיהם ולכתביהם של האחים והאחיות. שגרת היומיום, שיחות החולין והזיכרונות הקטנים קיבלו בעיניי תוקף של הילת קודש, מעין ערך עליון לחיים שהיו ואינם. הטקסטים האישיים נכתבו בידי האחים והאחיות עצמם ונערכו ברגישות בידי הדסה בן ארי, סער גמזו וחנוך טאיר, תוך שמירה על הקול האישי והאותנטי של כל אחד מהם.

בתוך כל הסיפורים האלה פגשתי את יפית נרבט, אחותו השכולה של סמל צביקה נרבט ז"ל, לוחם גבעתי שנפל בפיגוע ליד כפר דרום בשנת 1995. היא סיפרה לי על מקומם של האחים השכולים, שלרוב נשארים שקופים וממשיכים לשאת באחריות למשפחותיהם. עוד בטרם שאלתי אותה על עיסוקה, קראתי בעיניה שהיא למדה להמיר את הכאב ביצירה ובחיים.

התערוכה במוזיאון "אנו"המפגש איתה חידד עבורי משהו שלא תמיד מדברים עליו כשמדברים על שכול. האחים השכולים גדלו לצד הנופלים, חלקו איתם סודות, משחקים וחלומות ילדות, וכעת הם נושאים איתם גם את הזיכרונות וגם את האחריות להמשיך את מה שהיה משותף ומאחד. הגעגוע לאח שאיננו הופך לחלק מחייהם, לצד מחויבות שקטה להמשיך לחיות גם בשבילו.