החזית העממית

הודעה חשובה לכל הבליינים: ביום חמישי הבא (29.8) ישטפו עשרות אנשי תרבות את הברים התל אביביים כדי לספר לכם על העשייה האמנותית שלהם. זה קורה כחלק מיוזמה משותפת חדשה של Time Out תל אביב ומפעל הפיס, העונה לשם בר תרבות. במהלך הערב יתקיימו בברים ברחבי העיר כ־30 מפגשים עם יוצרים מתחומי תרבות מגוונים, שיספרו לקהל על תהליכי העבודה שלהם ויענו על שאלות.

זוהי הזדמנות חד־פעמית להכיר מקרוב יוצרים מובילים כמו דוד טרטקובר, אתגר קרת, אלכס ליבק, ניר ברעם, גלעד כהנא ועוד רבים ומוכשרים. אוצרת האירוע היא ענת ספרן, האישה שעומדת מאחורי ערבי הפצ'ה קוצ'ה הפופולריים (יחד עם איתי מאוטנר). ספרן היא בעלת תואר ראשון מבית הספר לאמנות בשטרסבורג וכיום היא כותבת למגזין התרבות "אנטייטלד" ועובדת על כל מיני פרויקטים אמנותיים.

לפני שש שנים הביאה לישראל מטוקיו את הקונספט של הפצ'ה קוצ'ה – ערבי אמנות רב־תחומיים עם פורמט מיוחד הקצוב בזמנים – שהפך להצלחה מסחררת. פרויקט כמו בר תרבות, שמנגיש את האמנות לקהל הרחב, התאים לה מאוד והיא שמחה להיענות להצעה לאצור את הערב.

"בראש ובראשונה הרעיון היה שהקהל הרחב, כל מי שרוצה ומעוניין, יפגוש את היוצרים פנים מול פנים", היא מספרת. "ניסינו ליצור מפגשים עם יוצרים מכל מיני תחומים של עולם התרבות ולהעניק הזדמנות לפגוש את האמן עצמו ולא רק את היצירה שלו".

התמה במפגשים היא היכרות עם המסע היצירתי ותהליכי העבודה. למה דווקא זה?

 "כי הרבה פעמים תהליך העבודה של יוצר הוא משהו לא ברור ולא ידוע. הקהל נחשף תמיד רק למוצר הסופי, לעבודות עצמן, אבל מאחורי היצירות יש המון עבודה ומחשבה בדרך, ולדעתי זה מרתק לא פחות מהעבודות המוגמרות. מה שהכי מעניין זה להבין איך נולדים הדברים, מאיפה באים הרעיונות. אני אוהבת את הרעיון שהיוצרים יכולים לשתף את הקהל ולגלות לו דברים שקורים מאחורי הקלעים".

מה את היית שואלת במפגש כזה?

"זה מאוד תלוי. יכול להיות שתגיע למפגש עם מישהו שאתה מכיר את העבודות שלו היטב ומאוד מעריך את העשייה שלו – כמו דוד טרטקובר ודן רייזינגר שהם כבר סוג של 'דינוזאורים' בתחומם שעשו כל כך הרבה – יכול להיות מישהו שאתה בכלל לא מכיר, ואז השאלות יהיו מכיוון אחר. בכל בר הולכת להיות חוויה אחרת לגמרי".

איך את תצרי מגע עם היוצרים?

"האמת היא שזה סוד, אבל בגלל שאני לא יכולה להיות נוכחת בכל המפגשים, ניסיתי למצוא דרך שגם אני אוכל להיות מעורבת. מה שחשבתי לעשות זה להכין לכל אחד מעטפה שתחכה בבר ותכיל מספר שאלות שאני כתבתי, והיוצרים יוכלו לבחור אם להשתמש בהן או לא, לשיקולם. זה יהיה מעין כלי עזר, תחליף למנחה, הדרך שלי לשאול שאלות מבלי להיות שם ממש".

מבחינת קונספט, זה כמו אירועי מדע על הבר רק עם אנשי תרבות. מה היתרון היחסי של ברים?

"החלטנו לקיים את המפגשים בברים כדי ליצור אווירה יותר אינטימית ומשוחררת. העובדה שהאירוע מתרחש בבר עוזרת להוריד את המחיצות ואת הדיסטנס, כי יש בבר משהו שהוא יותר נגיש ונעים. אבל זה לא אומר שהתכנים צריכים להיות קלילים, אני מאמינה בעצם המפגש הבלתי אמצעי ובהזדמנות לדבר עם יוצרים חשובים. יש איזושהי תנועה כללית חדשה וחיובית לעבר מפגשים כאלה שמתרחשים מחוץ למסגרות הרגילות והפורמליות".

המטרה היא גם לקרב בין יוצרים מרכזיים לבין צעירים שהם שלא בהכרח שוחרי תרבות?

"כן. לא בהכרח חבר'ה צעירים, אבל המילה 'לקרב' היא נכונה – לקרב את הקהל הרחב לעולם האמנות. לא כל אחד הולך לראות מופע מחול, אבל ללכת לערב בבר שמדברים בו על עולם המחול זה הרבה יותר נגיש. יכול להיות שאחרי מפגש כזה אותו בן אדם שאף פעם לא הלך לראות מחול יתחיל להתעניין בתחום".

לדעתך צריך לנסות להוציא את האמנות מתוך הגלריות והמוזיאונים?

"אני חושבת שכיום צריך לקיים חשיבה מחודשת ויצירתית על מה זה בכלל מוזיאון או גלריה ומה התפקידים שלהם, ואיך מתאימים את המוסדות האלה וכל החוויה שהם מכילים לעולם מהיר, משתנה, טכנולוגי, שכל מערך הכוחות בו הופר, ונותן הרבה יותר כוח מבעבר לקהל. אני לא חושבת שאני צריכה לצאת מהבית בחום, לשלם כרטיס לא זול ולשבת במוזיאון מול וידיאו במשך חצי שעה, כשאני יכולה ליהנות ממנו הרבה יותר אם אצפה בו על הספה במחשב. אני גם לא ממש מאמינה בתרבות גבוהה ונמוכה, זה כבר מזמן לא רלוונטי. עולם האמנות צריך ניעור וצריך להיפתח לקהלים חדשים, אבל בעיקר להיפתח למה שקורה מחוצה לו ולהבין את המקום החדש שלו".

יש דמיון בין הפרויקט הזה לבין הפצ'ה קוצ'ה, באופן שבו שהוא מנגיש את התרבות לקהל.

"בהחלט יש קווי דמיון בין האירועים, למרות שהפצ'ה מבוסס על פורמט מאוד מהודק: יש לו זמן מוקצב, אין לקהל אופציה לשאול שאלות ואין אינטימיות כמו שיש בבר תרבות. אבל זה נכון שבסיס המפגש הזה מאוד דומה".

ערבי הפצ'ה קוצ'ה הם הצלחה אדירה בארץ. איך את מסבירה את זה?

"אני מניחה שיש לזה כמה הסברים: החל מהפורמט עצמו שיש בו משהו שפשוט עובד, דרך הקהל הישראלי שרעב להיחשף לתרבות וכלה בכמות היצירה המטורפת שיש בארץ – כל כך הרבה אנשים מוכשרים שעושים מלא דברים. נוסף לכך הערב הזה שובר את אופן הצריכה הקלאסי של אמנות שאנחנו מורגלים בו. יש הרבה אנשים בארץ שירגישו לא בנוח להיכנס לגלריה לאמנות – תחושה שאני יכולה להבין אותה – אבל הערב של פצ'ה קוצ'ה בבסיס שלו הוא מאוד נוח ומהנה".

באמת, הציבור הישראלי רעב לאמנות?

"אני חושבת שכדרכן של פרובינציות, אנחנו מחמירים מדי עם עצמנו ומאוד חסרי ביטחון. יש כאן יצירה מצוינת שלא מקבלת מספיק תמיכה, ויש כאן קהל שרוצה לחוות ולראות ולהכיר את העשייה הזאת למרות שלא תמיד עוזרים לו לעשות את זה. אנחנו חיים כאן במוד הישרדותי בכל אספקט של החיים, וגם בתחומי האמנות והתרבות – מי שרוצה לעשות כאן אמנות צריך להילחם קשה, ומי שרוצה לצרוך אמנות גם כן – זה לא תמיד זול, לא תמיד נגיש. אבל העובדה שבסופו של דבר קורים כאן כל כך הרבה דברים אומרת, מבחינתי, שהם נובעים מתוך אמת. עדיין, הייתי שמחה שיהיה קל יותר לכולם – שיהיה קל יותר לאמנים ליצור בעזרת תמיכה ושיהיה קל יותר לקהל לבקר במוזיאון בלי לקחת יום חופש. שגם סטודנט יוכל לראות הצגות ומופעים בלי שזה יעלה לו מאות שקלים. הייתי שמחה לראות את האמנות משתלבת בצורה הרבה יותר אורגנית בחיים של כולם".

את למדת בצרפת. הרגשת הבדל ביחס שזוכה לו התרבות שם בהשוואה לכאן?

"בצרפת תמיד התרשמתי מהמקום הנכבד שיש לתרבות בחיים. לומדים אמנות ופילוסופיה בתיכון, במהדורת החדשות המרכזית יהיו תמיד אייטמים רציניים וארוכים על תרבות, לפעמים הם אפילו יכולים לפתוח את המהדורה. כשאמרתי לאנשים שאני לומדת אמנות תמיד זיהיתי איזה זיק בעיניים, הערכה והתעניינות. יש לא מעט תמיכות: סטודיו שניתן לקבל מהעירייה, תחרויות, רזידנסי. כמעט בכל ביקור אני מגלה עוד מרכז תרבות ענק שנפתח. מצד שני, משהו בשמרנות הממסדית שלהם בולם את האמנים הצעירים, והדברים לפעמים נשארים עייפים ולא מעניינים. אין שם מקום ליוזמות חדשות ולעשייה שבאה מהשטח".

לסיום, לאיזו הרצאה של הבר תרבות את מתכננת ללכת?

"האמת שחשבתי על זה הרבה, זה ממש כמו לבחור בין הילדים שלך. אני מניחה שלא אשאר במקום אחד, אלא אהיה בתנועה לכל אורך הערב, מעין חמ"ל מהלך".