החומה הסרבית: "המקצוען" מעוררת מחשבות מטרידות על משטר

בשנת 1990 הועלה המחזה "המקצוען", פרי עטו של המחזאי־תסריטאי־במאי הסרבי דושאן קובצ'ביץ'. 16 שנים מאוחר יותר זכה הסרט הגרמני "חיים של אחרים", שכתב וביים פלוריאן הנקל פון דונסמארק, בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. במרכז שתי היצירות עובר חוקר מטעם משטר טוטליטרי מהפך מוסרי בעקבות מעקב ממושך אחרי אינטלקטואל, החושף אותו בלא דעת לעולמו התרבותי העשיר. על פי קובצ'ביץ', ובעקבותיו פון דונסמארק, היכולת ליצור אמנות מעוררת השראה היא הדרך היחידה להביס את כוחות הרשע.

כך נפתח "המקצוען", מחזה מהודק (שעה וקצת) המועלה בתיאטרון החאן הירושלמי בבימוי יעיל ומתוזמן היטב של מור פרנק. תיאודור (תיאו) קראי, סופר כושל שהפך מוציא לאור מטעם הממשל החדש, מקליד בלהט מחזה המבוסס על פגישה אמיתית שזה עתה חווה עם הסוכן לוקה (אריה צ'רנר), נציג המשטר הקומוניסטי, שבימיו כחוקר תיעד ואסף עדויות על אופיו החתרני ודעותיו המהפכניות. להט הכתיבה המחודש הוא הדרך היחידה שבה יצליח קראי, ה"חוגג" את יום הולדתו ה־45, לגאול את נשמתו. באותה הזדמנות יעניק ללוקה, שהפך מחוקר רב השפעה לנהג מונית עלוב, גאולה משל עצמו בזכות חיי הנצח המובטחים לדמות ראשית במחזה קלאסי.

"המקצוען" מוגדר כ"קומדיה עצובה", אך אף שיש בו רגעים מבדחים הוא לא מחזה למעוניינים להתבדר, לצאת מהאולם ולשכוח. דושאן קובצ'ביץ' טוען שמשטר הוא משטר, וקומוניזם פולשני אינו שונה מדמוקרטיה סובלנית. בסופו של דבר אנשי שררה תמיד יעקבו אחריך, יצותתו לך, ולא יאפשרו לך להגיע לעמדת השפעה לפני שיהיו בטוחים שתשרת קודם כל את האינטרסים שלהם. חיים של מהפכנות ומרידה, העולים לגיבורים גם בנתק ממשפחתם ואהוביהם, הם מחווה חסרת טעם. מה נשאר? להיות בן אדם ולנסות להשאיר יצירה משמעותית שתזכיר לדורות הבאים שהיית קיים.

תאודור קראי הוא אסופת קלישאות "עבד כי ימלוך". איש בעל חזות בוטחת המסתירה טונות של פחדים ורגשי נחיתות, המתעב את עבודתו וגם מנהל רומן עם המזכירה מרתה (הגיע הזמן שיעל טוקר תקבל תפקיד ההולם את כישרונה, מעבר לעוד אתנחתא קומית פעורת עיניים). הבעיה היא שלשחקן המגלם את קראי, דודו בן זאב, אין נוכחות של איש פלדה נוקשה – מה שמפחית משמעותית את אפקט החומה הקורסת ההופכת אותו לילד פגוע ממרר בבכי. בכל זאת, במחצית השנייה של "המקצוען" הופעתו משתפרת משמעותית. יוסי עיני המצוין מסתפק הפעם בתפקיד קטן וכפוי טובה של סופר מתוסכל ותימהוני. אז מה נשאר? אריה צ'רנר והיכולת המדהימה שלו להיות בו זמנית סמכותי ומאיים וגם שביר ופתטי. הדמות של הסוכן לוקה בגילומו היא מפגן ראווה של שחקן ענקי.

בשורה התחתונה: בסיס טוב לדיון אינטלקטואלי על יחסי אזרח־משטר באשר הם, אבל כחוויה תיאטרלית שווה בעיקר בזכות אריה צ'רנר.