דאע"ש חם: כתבנו ניסה להצטרף לצבא הכי טרנדי בעולם

תנו לי, קוראים פרובינציאליים שלי, לספר לכם על הטרנד החם באירופה. ולא, אני לא מתכוון לסיקרט. סיקרט זה הכי 2014. אוף, למה אתם כאלה לא־מעודכנים? אני מדבר, כמובן, על דאע"ש. כל הילדים המקובלים מברלין, מפריז ומלונדון מתגייסים היום לדאע"ש. השבוע אפילו פורסם שיותר בריטים מתגייסים לדאע"ש מאשר לצבא הבריטי. אז רגע לפני שאבו בכר אל־בגדאדי מוזמן לתקלט בבלוק, החלטתי גם אני להצטרף לדאע"ש. אבל איך? איפה חותמים? והאם כתיבת שירה מורידה פרופיל?

אז גיגלתי “How to join ISIS?”. אם הקידס מאנגליה, מצרפת ומגרמניה יכולים למצוא את הח'ליפות העולמית – גם אני יכול. ובאמת מיד מצאתי אתר מפורט בשם “The Fellowship of ISIS”, הכולל את מניפסט התנועה וטופס הצטרפות. הבעיה היחידה: זהו אתר סגידה לאלה המצרית אייסיס. "מספר הולך וגדל של אנשים מגלים מחדש את אהבתם לאלה", נכתב שם. "תחילה אהבה זו עשויה להיראות כתחושה פנימית ותו לא. אולם עד מהרה היא מתפתחת והופכת לכמיהה של ממש לעזור לאלה במימוש תוכניתה האלוהית". מעניין כמה ג'יהאדיסטים שמחפשים את ISIS מוצאים את אייסיס ושוכחים את אללה. מדינת הלכה מצרית באירופה? אני מריח שת"פ עם צבי יחזקאלי.

לדאע"ש, שהכריזה ביוני על הקמת "המדינה האיסלמית" ברוב שטחי עיראק וסוריה, נוכחות אינטרנטית של שלמה קראוס בזמן מבצע צבאי. בטוויטר ובפייסבוק אני יוצר קשר עם כמה צוערי ג'יהאד כמוני. אין, חברים זה הדבר הכי חשוב בטירונות. אני מציג את עצמי, מציין שאני סבבה עם M-16 מקוצר ושואל איך מצטרפים. כמו כן אני שואל אם זו בעיה שאני יהודי. את הפנייה אני חותם ב־Salam, כי אני מאמין בסובלנות ובקבלת האחר.

אבל האחר, מתברר, לא מאמין בקבלתי. מוהאדרוזלי אוזטפולי מאוטרכט, הולנד, כותב לי שהוא מתכוון להצטרף בקרוב לדאע"ש ולשחוט יהודים כמוני. אני שואל אותו מתי הוא מתכוון לשחוט אותי ואם אפשר להצטרף. אוזטפולי משיב שהוא קודם כל צריך לסיים את חוק לימודיו באוניברסיטת אוטרכט. צודק. השכלה לפני הכל. מוחמד פאדל מפריז, לעומת זאת, מסביר לי שזה תלוי אם אני רוצה להצטרף לדאע"ש עיראק או לדאע"ש סוריה, אבל בכל מקרה הבקו"ם נמצא בטורקיה. פאק, זה אפילו רחוק יותר מתל השומר.

אחרי שנמאס לי מהוואנביז באירופה הקלאסית, אני עובר למשפדי הראשים עצמם. אבו ח'טיב מחומס, סוריה, אומר שאין לי אומץ להגיד איפה אני גר. אני מוצא אותו בטוויטר, שם יש תמונה שלו משפד ראש של ילד על עמוד. "תל אביב, מאחורי שוק הכרמל", אני עונה. "אין טעם להסתתר מאחורי העץ. בקוראן הקדוש כתוב שהעץ שמאחוריו אתה מסתתר יסגיר אותך". "איזה עץ? אני לא גר מאחורי עץ, אמרתי לך שאני גר מאחורי השוק". אבל אבו חפראווי בשלו: "העצים והאבנים ילשינו עליך ללוחמי האיסלם".

חברו לשיפוד הילד, אבו שאאם, דווקא עונה לעניין. "M-16 זה נשק של אמריקאים וציונים. אנחנו משתמשים בקלצ'ניקוב". אבל קלצ'ניקוב, אני מקשה, זה נשק של רוסים. למה יהודים לא ונוצרים־פרובוסלבים כן? זאת אפליה!

"הדת שלנו מתירה להחרים כסף ונשק של כופרים כדי לירות בהם", מסביר אבו שאאם. "נו, ואי אפשר ללמד אותי לירות בקלצ'ניקוב? שניים־שלושה מטווחים ואני שם, מבטיח לך". "לא", חורץ אבו שאאם, "אנחנו לא נלמד אותך לירות בקלצ'ניקוב". אני כותב לו שזה די נאצי מצדו. הוא מסכים.