הכלב הנצחי

תוחלת החיים של כלבים לא עולה לרוב על 12 שנים. למרות זאת, כלב קדום אחד הצליח להערים על המוות לפני כ־11 אלף שנים, והוא חי עד ימינו כטפיל בגופם של כלבים אחרים.

אחד מתאי מערכת החיסון של הכלב הקדום הפך לסרטני והחל להתרבות עד שיצר גידול על איברי הרבייה של הכלב. הגידול שנוצר היה שונה מרובם המוחלט של הגידולים הסרטניים: במקום להישאר בגופו של הכלב המקורי החולה ולמות איתו, התפתחה אצלו היכולת לעבור לגופם של כלבים אחרים בשעת הזדווגות או בעקבות ליקוק של איברי המין של הכלב החולה כך, תאי הכלב הסרטניים החלו להתפשט מכלב לכלב וליצור גידולים בגופם, ובא לעולם הכלב הנצחי – הסרטן הקרוי "גידול מידבק של איברי המין בכלבים" (Canine Transmissible Venereal Tumor CTVT).

הגידול תואר לראשונה בשנת 1810, כשווטרינר לונדוני כתב כי ראה כלב עם גידול "במצב כיבי, מלווה בגבשושית פטרייתית" שהופיע ב"איברים הקשורים לרבייה". כמה שנים לאחר מכן, ב-1876, הצליח וטרינר רוסי להראות שהגידול מידבק, על ידי כך שחתך חתיכה ממנו מכלב אחד ושפשף בעזרתה את איברי המין של כלב אחר. לאחר כמה שבועות התפתח גידול באזור זה. מחקרים מאוחרים יותר הראו כי תאי הגידול עצמם מידבקים וכי לא מדובר בגורם חיצוני אחר, כמו חיידק או נגיף (נגיפי הפפילומה, למשל, גורמים לסרטן צוואר הרחם וכן לסרטן פי הטבעת והלוע בבני אדם). זאת ועוד, בחינת הדנ"א של תאי הגידול חשפה כי לא מדובר בסרטן "רגיל"; בדרך כלל מקורם של גידולים רגילים בתאי גופו של החולה, ולכן החומר הגנטי שלהם דומה לזה של התאים האחרים, אך הדנ"א של הגידול המידבק שונה משל הכלבים המאכסנים, והחומר הגנטי של כל גידולי הכלבים המידבקים ברחבי העולם דומה זה לזה.

כדי ללמוד עוד על מקור הגידול, מיפו אליזבת מרצ'סון (Murchison) ועמיתיה ממכון סנגר שבחסות קרן וֶלקם ומאוניברסיטת קיימברידג' את כל הגנום של שני גידולים מידבקים שהופקו מכלבים חולים שונים מאוד: גידול אחד נלקח מכלב מעורב ממחנה אבוריג'יני באוסטרליה, והשני מקוקר ספניאל אמריקאי טהור גזע מברזיל. תוצאות המיפוי וניתוחו פורסמו בכתב העת Science.

החוקרים גילו כי הגידולים מהכלבים השונים דומים מאוד זה לזה וחולקים זה עם זה כ־1.9 מיליון מוטציות ייחודיות (שינויים בדנ"א). זהו מספר עצום של מוטציות משותפות שהצטברו מאז שהגידול היה תא כלב רגיל ועד ימינו. לשם השוואה, תא סרטן אנושי מספיק לצבור רק כ־1,000 עד 5,000 מוטציות בזמן קיומו, עד למותו של הפרט החולה.

חלק מהמוטציות נוצרות בתאים במהלך החלוקה והגדילה בקצב פחות או יותר קבוע, כך שאפשר להשתמש בהן כדי לאמוד זמן. מרצ'סון ועמיתיה מעריכים, על פי מספר המוטציות המשותפות, שהגידול המידבק הופיע לראשונה לפני כ־11 אלף שנים. נוסף על כך, החוקרים גילו מספר קטן יחסית של מוטציות שייחודיות לכל גידול ואינן משותפות לכלל הגידולים, כלומר מוטציות שהופיעו רק אחרי שהגידולים התפצלו זה מזה והחלו להדביק אוכלוסיות כלבים שונות ביבשות שונות. על פי מוטציות אלו, הפיצול התרחש רק לפני כ־460 שנים, בדיוק הזמן שבו האירופאים החלו לצאת למסעות ברחבי העולם בעידן התגליות, והזמן שבו התחילו ליצור את גזעי הכלבים הקיימים כיום. כלומר, הכלב הנצחי חי במשך אלפי שנים במקום מבודד, בתוך אוכלוסיית כלבים מבודדת, עד שהאירופאים החלו להפיץ אותו ולהדביק את כלבי העולם.

הגנום של הגידול המידבק, שחי כיום בכלבים מאכסנים ברחבי העולם, הוא למעשה הגנום של הכלב המקורי שחי לפני אלפי שנים. על ידי בחינת הדנ"א של הגידולים והשוואתו לכלבים קדומים וכלבים החיים כיום, מרצ'סון ועמיתיה הצליחו לשחזר את זהות הכלב שהפך לבן אלמוות לפני אלפי שנים. מדובר בכלב שדומה לאלסקן מלמוט (Malamute), מגזעי הכלבים העתיקים ביותר – כלב גדול עם פרווה קצרה וחלקה בגוון שחור או אפור/חום (אגוטי) ואוזניים זקופות – שחי באוכלוסייה עם מגוון גנטי מצומצם (Inbred).

גם אצל השדים הטסמנים

ככל הנראה הגידול המידבק זכה בסיכוי לחיי נצח בזכות אותו מגוון מצומצם. כשהגידול הופיע לראשונה בכלב המקורי, מערכת החיסון של הכלב התעלמה ממנו, כפי שקורה פעמים רבות בגידולים סרטניים, מאחר שלא מדובר בגורם זר. אך כשהגידול הדביק כלב אחר מערכת החיסון של הכלב הייתה אמורה לזהות את התאים הזרים ולהשמידם. החוקרים משערים שזה לא קרה מאחר שבאוכלוסיית הכלבים המקורית הקטנה התרחשו זיווגים רבים בין קרובים, שהקטינו את המגוון הגנטי וגרמו לכלבים להידמות זה לזה. כך הגידול המשיך והתפשט כטפיל מכלב לכלב במשך אלפי שנים, וצבר מוטציות ששיפרו את יכולת ההדבקה שלו ואת יכולתו לחמוק ממערכת החיסון של כלבים זרים.

אוכלוסיית השדים הטסמנים, טורפי הכיס הגדולים בעולם, סובלים גם הם מסרטן מידבק שהתפתח ככל הנראה עקב מגוון גנטי קטן במיוחד. ככל הידוע לנו, זהו הסרטן המידבק הנוסף היחיד בטבע. הסרטן של השדים מועבר לא במגע מיני אלא בנשיכה, והוא צעיר וקטלני. הוא הופיע לראשונה בשנות ה־80 של המאה הקודמת והוא גורם להתפתחות גידולים בצוואר השדים הטסמנים ובפניהם. הגידולים שולחים גרורות ללב ולאיברי גוף אחרים וגדלים במהירות עד שאינם מאפשרים לשדים לאכול. הסרטן כה אלים עד שהוא מאיים לחסל את כל אוכלוסיית השדים הטסמנים.

בניגוד לשדים הטסמניים, כשכלב נידבק בגידול רוב הסיכויים שהוא יצליח לשרוד. הגידול יתפשט, יגדל וידביק כלבים אחרים, אך לאחר כמה חודשים יעלם כלא היה ולא ישוב לעולם. ייתכן כי בעבר הגידול המידבק של הכלבים היה קטלני בהרבה, אך במהלך האבולוציה הוא הפך לפחות אלים – כך שהוא ממשיך להדביק כלבים אך לא מכחידם.

האם גם הגידול של השדים הטסמניים יהפוך לפחות אלים לפני שיכחיד אותם ואותו יחדיו? והאם גידול כזה עשוי להופיע גם בבני אדם? ימים יגידו.