גיבורת נעוריה של עדי ויינברג: בל מ"היפה והחיה"

את בל הכרתי כשהייתי בת 8. היא הייתה נערה מתבגרת מכפר קטן בצרפת ואני מחיפה. העברתי איתה שעות ארוכות, בעיקר כשהייתי בבית. הייתי חולה המון במחלות שהמצאתי כדי לא ללכת לבית הספר וביליתי הרבה לבד, הרחק מהמציאות שבחוץ.

בל הייתה נערה סקרנית ומתוקה ובעיקר שונה משאר תושבי הכפר. שגרת הכפריים שעממה אותה נורא והיא תמיד רצתה יותר מהחיים. על אף שלעגו לה וניסו להכניס אותה לתלם, ואפילו לשדך לה את החתיך המקומי (ששאר הנערות התעלפו מהתרגשות רק ממראהו) היא לא הצליחה להיות חלק, להתחבר, ובטח שלא להעמיד פנים כשייכת. היא פשוט לא רצתה בזה. היא הייתה שונה. לא כי היא רצתה להיות כזו, אלא משום שהיא באמת הייתה אחרת.

רוב הזמן בל הייתה מתוסכלת: מכך שהימים עוברים והיא עדיין באותה נקודה, מהפער שרק הלך וגדל בין מה שהתחולל אצלה בנפש לבין המציאות שאליה נולדה. למזלה, הדמיון שלה היה מפותח ואיפשר לה להימלט למחוזות אחרים.

יום אחד ארע משהו שטלטל את עולמה. היא מצאה את עצמה כלואה הרחק מהבית במקום חשוך ומפחיד כל כך, שהיא שקעה לתהומות נפשה. בל, האופטימית מטבעה, נאלצה להביא לידי ביטוי את כל מה שהאמינה בו וייחלה לו ולהתמודד עם הפחד, להכיר אותו, לשחק איתו ואפילו למצוא בו תקווה להגשמה.

בל השכילה לקלף את החיצוניות מהמפלצת שפגשה ולמצוא בה רוך ואהבה. זה לא היה קל, אבל המפלצת שיתפה איתה פעולה. בל מ"היפה והחיה" מלווה אותי מגיל 8 ועד היום. היא הגיבורה שלי, ודמות שאיתה אני מזדהה. הפעילות המוזיקלית שלי מאלצת אותי להתמודד עם החששות הכי גדולים שלי. לפני כל הופעה, הקלטה או שיתוף פעולה אני מתמלאת בחרדות, אבל כשאני כבר על הבמה או בתוך העשייה – הקסם קורה והפחד מפנה מקום לאהבה.